יום שישי, 1 באפריל 1994

הפיל פור הוא הגורל

הפיל פור הוא הגורל

לפרשת זכור

זיכוני חברי לשאת את דבר התורה בפני כלל הישיבה בהיכל בית המדרש בישיבת שעלבים בערב שבת זכור בהיותינו בשיעור ד', וזכיתי לחדש את הדברים הבאים ברוב עם:

מחלוקות רבות בין בית שמאי ובית הלל, ניתנות להסבר על פי הבדל מרכזי בהקשפת העולם של שני בתי הוראה אילו. הרב זוין זצ"ל, במאמרו: "להסבר מחלוקות בית שמאי ובית הלל" כתב, שבית שמאי מתייחסים בדרך כלל למצב כפי שהוא בכח, בפוטנציאל, ולעומתם בית הלל מתייחסים למצב כפי שהוא בפועל, במציאות של המקרה המסוים. את דבריו מבסס הרב זוין זצ"ל בעיקר על הסברו של הגר"א למחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, בעניין ברכת המאור בהבדלה.

המשנה במסכת ברכות מביאה מחלוקת ביחס לברכת המאור בהבדלה: בית שמאי אומרים שנוסח הברכה הוא: "שברא מאור האש" ואילו בית הלל אומרים שנוסח הברכה הוא: "בורא מאורי האש" כפי שאנו נוהגים הלכה למעשה. בגמרא בברכות אמרו: "בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי במאור ומאורי, דב"ש סברי חדא נהואר איכא בנורא, ובית הלל סברי טובא נהורא איכא בנורא. תניא נמי הכי: אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באור".

והקשה הגר"א בביאורו למשנה זו: וכי מחלוקת במציאות לפנינו? הלא כל מיש מתבונן באש רואה שיש בה כמה גוונים? מתרץ הגר"א שב"ש וב"ה נחלקו על הברכה ולא על המציאות. מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל הנה האם מברכים על יסוד האש הכללי בעולם, על כך שהקב"ה ברא יסוד של אש בעולם, או שמא מברכים על האש שהדלקנו בפועל, לצורך ההבדלה בין קדש לחול.

ומכאן להסבר הגמרא: בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי, כי מצד עצם הבריאה שתי הלשונות נכונות הקב"ה ברא יסוד של אש בעולם, גם מבלי שיש לפנינו אש בפועל, והקב"ה גם ברא אש שדולקת בפועל. כי פליגי - במאור ומאורי היינו על איזה אספקט של האש מברכים את הקב"ה: בית שמאי סברי חדא נהורא איכא בנורא כלומר שמברכים על יסוד האש שברא הקב"ה בעולם, מצד יסוד האש. ומצד העניין של אש אין בה חילוקי גוונים, שהרי מד'ובר על המושג המופשט של יסוד האש בעולם, גם מבלי שיש אש בפועל, ומצד זה אין חילוקי גוונים באש. בית הלל סברי טובא נהורא איכא בנורא כלומר שמברכים על האש שהדלקנו בפועל עתה, ובאש הדולקת ממש בפועל לית מאן דפליג שישנם צבעים שונים: יש גוון כחול, יש גוון אדום, ויש גוון צהוב טובא נהורא איכא בנורא הדולקת בפועל ממש. הרי, שבית שמאי מתייחסים לעולם שבכח, ובית הלל לעולם שבפועל.

דוגמא נוספת אותה מביא הרב זווין כראייה לשיטתו הנה שרוב מחלקותיהם של בית שמאי ובית הלל עוסקות בגזירות. בית שמאי הם לרוב הגוזרים, ובית הלל אינם גוזרים, או מצמצמים את היקף הגזירה. בית שמאי גוזרים כי למרות שהפעולה הנידונה מותרת מצד עצמה, מכל מקום, כיון שבכוחה של פעולה להוביל לפעולה אחרת שהיא אסורה הרי שהפעולה המותרת אסורה כיון שהיא טומנת בחובה פוטנציאל של איסור. אך בית הלל, אינם גוזרים כיון שהם אינם נוטים לייחס חשיבות למצב כפי שהוא בכוח, בפוטנציאל, וכיון שהפעולה עצמה הנה פעולת היתר אין לאסור אותה רק בגין העובדה שהיא טומנת בחובה פוטנציאל לפעולת איסור.

אולם דומה, שהיחס בין ההסתכלות שבכח להסתכלות שבפועל, הבאה לידי ביטוי בגופי הלכות, יש לה גם עמקות רעיונית ושרשית הרבה יותר.

מפורסמת היא הגמרא במסכת נדה, (ל.) בה דרש רבי שמלאי: "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדין אותו כל התורה כולה כיון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".

למקרא הדברים מתבקשת השאלה: אם כשיוצא הולד לאוויר העולם, משכחים ממנו את כל התורה כולה, אותה למד במעי אמו, אם כן, לשם מה למדוהו את כל התורה מלכתחילה?

הרב קוק מתייחס לשאלה זו (בסידורו "עולת ראיה"), ועל פי דבריו שם, נראה לענ"ד להסביר את המאמר של רבי שמלאי באופן הבא: חז"ל עומדים כאן על ההבדל ועל המתיחות הקיימת בין העולם שבחכ (פוטנציאל) לעולם שבפועל. התינוק, כשהוא במעי אימו, במצב עוברי, אינו פועל שום פעולה בפועל, בעולם המעשה. הוא כולו נמצא במצב פוטנציאלי, בכח. ובמצב הזה, יושב הוא במעי אמו. צופה הוא על כל העולם כולו וברור שאין כאן צפיה פיסית שהרי אין בן אנוש מסוגל לצפות בעולם מסופו ועד סופו (גם מה שניתן לראות מהחלל הנו תמונה חלקית בלבד!!!). ועל כן יש כאן צפייה רעיונית, מופשטת. ומלמדין אותו את כל התורה כולה, המדריכה את האדם כיצד להתנהג באותו עולם עליו משקיף הולד המצוי במעי אמו. התורה מלמדת את האדם כיצד להתייחס לכל תופעה בעולם, לכל מציאות שהיא, ולפיכך התינוק צופה בכל התופעות, בכל העולם מסופו ועד סופו, ולומד מהתורה כיצד עליו להתייחס לכל התופעות עליהן הוא צופה ומשקיף. כיון שבא לאוויר העולם באותה נקודה שבה נפגשים לראשונה העולם שבכח עם העולם שבפועל, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכחו את כל שלמד, וכביכול אומר לו: דע לך אתה הרך הנודל, שנתון בך צלם אלקים שירד עכשיו לעולם העשייה, לעולם שבפועל. דע לך, שבך- נמצאת כבר בכח, בפוטנציאל, כל התכנית האלוקית המדריכה את האדם לגלות את מציאות הקב"ה בעולם. בך כבר נמצא גם תפקידך האישי הייחודי בפרט הלא היא הדרך המיוחדת בה אתה ורק אתה תגלה את מציאות ה' בעולם באופן הייחודי לך. אבל זכור התורה נמצאת בכך כעת רק בכח. תפקידך המתחיל עתה, הוא לצעוד בדרכי החיים, ולגלות בפועל את אותה תורה שכבר מצויה בך בכח. בהתנהגותך, בהנהגותיך, בהכרתך את בוראך בכל תופעה אותה תפגוש במציאות המשתנה של העולם שבפועל, אתה תגלה את אותה תורה שלימדו אותך בהיותך במעי אמך, ותוציא את אותה תורה מהכח אל הפועל. כל שנה ביום ההולדת שלך, אתה תיזכר באותה נקודת זמן, בה נפגשו לראשונה העולם שבכח עם העולם שבפועל, ואז תעצור ותשאל את עצמך מתוך חשבון נפש פנימי עד כמה מממש אני בפועל את אותה תורה המצויה בי בכח? עד כמה אני נאמן לאותה אמת פנימית המוטבעת בי עוד בטרם צאתי לאויר העולם? עד כמה מוציא אני לפועל את אשר בי בכח?!

על פי הדברים הללו, נראה לענ"ד להבין את מאמר חז"ל ביחס להפלת הפור על ידי המן:

הגמרא במסכת מגילה דורשת על הפסוק: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן: תנא, כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בחודש שמת בו משה. (ואומר התנא: ) ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד".

המן הפיל פור הוא הגורל, ואותו גורל נופל לו בחודש שבו מת מושיען של ישראל, משה רבנו. המן שמח על כך שמחה גדולה, כי הוא ראה במיתתו של משה הפסק לאותו הכוח שפעל את ישועתן של ישראל, ואין לכאורה רגע יותר מוצלח לחולל חלילה את מפלתם של ישראל. ויש להבין, כיצד אותו פרט שלא ידע המן שבאותו יום גם נולד משה, היה מפר את שמחתו? לכאורה, גם אם באותו יום נולד, הרי מה שחשוב הוא שבסופו של דבר באותו יום מת, ואז פסק אותו כוח שייחס המן למשה רבנו, וא"כ החשבון של המן היה צריך לשמח אותו גם אם היה יודע שבאותו יום נולד?

נראה לענ"ד שבהסתכלות שטחית וחיצונית, נדמה כי המוות גודע ומפסיק את תהליך החיים. כל עוד אדם חי, הרי הוא פועל ויוצר בעולם, והמוות מונע ממנו להמשיך בפעולתו. מתוך הסתכלות זו אין דבר נורא יותר ממותו של אדם דווקא ביום ההולדת שלו. דווקא בתאריך בו החל את פעולתו בעולם נגדעת פעילות זו באיבה.

אבל חז"ל מלמדים אותנו שמיתתו של משה נשאה אופי אחר לגמרי, כדברי הגמרא בשלהי מסכת סוטה: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, שאין ת"ל "היום"? אלא היום מלאו ימי ושנותי. ללמדך שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש דכתיב: 'את מספר ימיך אמלא'".

וממשיכה שם הגמרא: "'לא אוכל עוד לצאת ולבא' מאי לצאת ולבא? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לצאת ולבא בדברי תורה. מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה".

ביום מיתתו אומר משה רבינו לעם ישראל: לא אוכל עוד לצאת ולבא. כח החיים נוצר וניזון מאותה מתיחות שישנה אצל האדם בין מה שקיים אצלו בכוח, בפוטנציאל, לבין הרמה בה הוא מגלה את אותו פוטנציאל בעולם המעשה, ומוציא אותו לפועל. הפער שבין שתי הרמות יוצר את כח החיים המדרבן את האדם ללכת אל הגילוי הבא, לבטא בפועל עד כמה שאפשר, בצורה יותר מלאה ויותר שלמה את אשר בו בכח. ביום מיתתו אומר משה רבינו לעם ישראל: לא אוכל עוד לצאת ולבא. כח החיים שלי אינו קיים עוד, כיון שהרמות אצלי הן כבר שוות. אצלי נשלם הגילוי של כל מה שהיה בי בכח, וניתן היה לגלות בפועל. לכן אין אצלי עוד מתיחות בין עולם שבפועל לעולם שבכח, שתיצור כח חיים שידרבן להשלמה ולגילוי נוסף בעולם הזה, כי את כל מה שניתן לגלות כבר גיליתי, כבר הוצאתי לפועל. כל הגילוי כבר נשלם.

ולכן נראה לעניות דעתי לחדש שכשהכל נשלם, כאשר כל אותם יסודות שהכניס הקב"ה באותה נשמה ודרש ממנה לגלות בפועל בעולם יוצאים לפועל, הרי שהם הופכים ליסוד קבוע במציאות עצמה, ומקבלים חיי נצח. אותו פן, אותה זווית, אותו גילוי ה' שיש לכל יהודי בצורה ייחודית לו כאשר הוא נשלם ומקבל את ביטויו המלא, אז נקבע גלוי זה בעולם כיסוד של קבע, והופך לחלק בלתי נפרד מהגדרת המציאות עצמה, עד שאותו יסוד כבר אינו תלוי עוד בחייו הפרטיים של מי שהביא לגילויו בעולם. אותו יסוד אינו תלוי עוד בחיים הפרטיים של מי ששיימש ככלי לגילויו אלא הוא הופך לחלק מהגדרת המציאות עצמה. העולם הולך ומשתכלל בזכות אותם יסודות שהולכים ונשלמים ונקבעים בו כחלק מהגדרתו.

על כן, אין מות הצדיקים מבטא חולשה וכליון של כוחם, אלא קיבוע של אותו כוח במציאות כחלק מהגדרתה, והקניית מעמד נצחי לאותו כוח. שמו של משה ופעולתו, מושיען של ישראל בגלות מצרים ובמדבר, קיבל ביום מיתתו מקום של נצח בהוויה. אין כאן הפסקה וכליון של הכח הפועל את ישועתן של ישראל אלא דווקא אז נקבע אותו כוח כיסוד של נצח, כחלק מהגדרת ההוויה. אצל הצדיק אין עובדת מיתתו עומדת בסתירה לכך שבאותו יום נולד, אלא את מספר ימיך אמלא דווקא: אותו הגילוי שהחל בנקודת המפגש הראשונה בין עולם שבכח לעולם שבפועל, בא לידי שיאו באותה נקודת זמן ממש - בבחינת השלמה. כך, במהלך הדורות, קובעים הצדיקים יסודות המביאים לגילוי ה' במציאות, והמציאות הולכת ומתקדמת לקראת היותה מגלה כולה את מציאות ה' כולו אומר כבוד.

המן לא ידע שבאותו יום גם נולד. אם היה יודע, אולי הפרדוקס של מיתת צדיק ביום הולדתו הייתה מגלה את עיניו ומראה לו את סוד המציאות. אבל הפור אותו הפיל, בירר את סוד מיתת הצדיקים, שמספר ימיהם המלא קובע את היסודות אותם גילו בעולם, כיסודות של נצח שאינם תלויים עוד בחייהם הפרטיים. אבל המן לא ידע את זאת, הוא לא התחבר לתובנה הזאת.

אותה מתיחות, הקיימת אצל כל אדם בין מה שקיים בכח למה שקיים בפועל, קיימת גם במישור הכללי. העולם כולו צועד בכל התהליכים כולם, לקראת גילוי בפועל של מה שגנוז בכח, במציאות כולה: הכרת המציאות של "אין עוד מלבדו" , של "מלא כל הארץ כבודו".

עמלק הנו היסוד הנתנגד לתהליך זה, היסוד שאינו מכיר אלא בעולם שבפועל, וטוען שאין תהליך, שאין מטרה אליה צועד העולם, ולכן אכול ושתה כי מחר נמות, ואחרי המיתה לא ישאר דבר. אצל עם ישראל, להבדיל, "בברא ובורא כולי עלמא לא פליגי" אין מחלוקת בדבר קיומם של העולם שבכח והעולם שבפועל, כולם מודים שיש מטרה, שיש בפוטנציאל בעולם כח של הכרת הבורא. המחלוקת הקיימת הנה על מוקד ההתיחסות: האם מתייחסים למצב הנוכחי או למטרה ולפוטנציאל.

לכן, מצֻווה עם ישראל למחות את זכר עמלק. להכרית את הדעה הנפסדת אותה מייצג עמלק, ולהביא את העולם כולו ממצבו בפועל כעת, למצב של המציאות העליונה האידיאלית: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".