מחאות חברתיות על רקע פרשת בני גד וראובן

מחאות חברתיות בהפוגות המלחמה על כיבוש הארץ

אז ובימינו אלה

לפרשת מטות מסעי – תשס"ג

כולנו עוקבים בשבועיים האחרונים אחרי מאבקן של האמהות החד-הוריות. קשה היה להתעלם מהמצוקה שהופגנה על ידן, כמו גם מן העיתוי שבו נפרצה מחאה זו. אין ספק, שה"הודנא", שעד כה תרמה לשקט יחסי ברחובותינו, מפנה מקום לקולות המחאה החברתית להישמע. כשעם עסוק בסוגיות קיומיות, יש פחות מקום למחאות חברתיות, וכשהסוגיות הגורליות מפנות את מקומן, או לפחות יוצרות הפוגה בין מערכה אחת לבאה אחריה (לסקפטיים והפסימיים בינינו, ולאופטימיים הריאליים אולי גם כן) יש מקום לדבר על אופיו של הייעוד שלנו כחברה, ולהטות אוזן לבעיות החברתיות שעל הפרק.

כולנו מכירים את השיר "רבותיי ההיסטוריה חוזרת" שכתב חיים חפר. אבל מי שקבע יסוד זה ונתן לו משמעות עמוקה, היה דווקא השל"ה הקדוש, שכתב שפרשיות השבוע – יש להן נגיעה ישירה לאקטואליה של עם ישראל בכל שנה ושנה. והנה, כשאנו קוראים את פרשת השבוע אנחנו מגלים שאכן, "ההיסטוריה חוזרת".

פרשת השבוע חותמת את ספר במדבר, ואת תקופת נדודי עם ישראל במדבר. לאחר שנכבשה ארץ הגלעד הסתיימו למעשה המערכות האחרונות שעם ישראל נלחם בהם במדבר, והחלה תקופה של הפוגה קלה, לפני הכניסה למערכה הגדולה על כיבוש הארץ. בפרשה הבאה, שבת פרשת חזון, נקרא את התחלת הנאום הארוך של משה רבנו, לפני מותו, על סף הכניסה לארץ, בו הוא עוסק בעיקר בייעודו של עם ישראל, וחייו בארץ ישראל.

גם אנחנו נמצאים כעת בהפוגה בין ה"אינתיפדה" השנייה, למערכה הבאה על ארץ ישראל – בין שתהייה מדינית ובין שתהייה צבאית. וכשיש הפוגה אנו מנסים להתמקד בייעודנו, ולבצע צעדים ארוכי טווח שיביאו אותנו לייעודנו הן במישור הלאומי, הן במישור הכלכלי, והן במישור החברתי. ובעקבות השינויים – צצות קבוצות לחץ כלכליות-חברתיות ומוצאות להן מקום באוזנינו. וגם בהפוגת המדבר, אנחנו מוצאים שתי קבוצות לחץ כאלו: בנות צלפחד עליהן קראנו בפרשת פנחס, ובני גד ובני ראובן עליהם קראנו השבת.

הדמיון בין האקטואליה לפרשות הסובבות אותנו בעיתונים ובחדשות מאפשרות לנו לנסות ולברר את יחסה של התורה לסוגיות חברתיות אלה, ובפרט לברר:

· עצם הלגיטימיות של מחאה של פשוטי עם לעומת התכנון הממשלתי של השרים הממונים

· האם יש הצדקה לעידוד מעמד העשירים בחברה למניעת בריחת הון?

· האם יש להתנהג בסלחנות כלפי משתמטים משירות צבאי

· ועוד

פרשת בנות צלפחד

אולי הלקח הראשון שניתן ללמוד מהפרשה נוגע לעצם הלגיטימיות של מחאה חברתית. טענו על האימהות החד הוריות שהן אינן מבינות בכלכלה, ובכך ניסו לשלול את עצם הלגיטימיות שלהן לבוא ולהתריע על ליקויים בתכנית הכלכלית הגדולה. טענה מסוג זה, הנה טענה כללית וגורפת. וכאן מלמד אותנו המדרש על בעיה הקיימת אצל בעלי השררה – הגורמת להם לחשוב שהם היחידים המבינים את המצב לאשורו:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת פינחס סימן ח

ויקרב משה את משפטן: יש אומרים שהפליא ממשה שיש צדיקים שנתגאו בדברים של מצוה והתיש הקב"ה כחן, את מוצא שאמר דוד זמירות היו לי חקיך (תהלים קיט) , שקלות ורגילות עלי כזמירות, א"ל הקב"ה חייך שסופך לטעות בדבר שהתנוקות של בית רבן יודעין בו, בשעה שהעלה הארון טעה ונתנו על העגלה שנאמר (שמואל ב ו) ויביאו את ארון ה' ויתנו אותו אל העגלה חדשה תלה הארון באויר נשמטו הפרות מתחתיו קרב עוזא לסמכו ויכהו שם האלהים על השל מפני ששגגת התלמוד עולה זדון, מיד ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא (שם /שמואל ב' ו'/) , א"ל הקב"ה לא אמרת זמירות היו לי חקיך לא למדת ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו (במדבר ז) התחיל תוהא ואמר פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט (ד"ה =דברי הימים= א טו) וכן משה על שאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (דברים א) , התיש הקב"ה כחו, משל לשולחני שאמר לתלמידו אם יבאו לך סלעים לפרוט פרוט אם תבא מרגליות הביאה לי, באת אצלו חוליא אחת של תינוקות הוליכה לרבו, הלך רבו להראותה לאחר, אף כך אמר משה הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי באו בנות צלפחד והפליא ממנו שנאמר ויקרב משה את משפטן לפני ה', כן בנות צלפחד דוברות כך הוא הדין א"ל הקב"ה למשה לא כך אמרת הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי הדין שאין אתה יודע הרי הנשים יודעות אותו.

נמצאנו למדים שהמנהיגים, עלולים לשגות באשליה כאילו הם מבינים הכל, אבל פעמים רבות, דווקא בגלל שעליהם לראות את התמונה הכוללת, הם עלולים להתעלם מנקודות תורפה העלולות להיות קיצוניות מדאי כלפי חלקים בציבור הרחוקים מהמציאות היום יומית שלהם.

המדרש אינו מתמקד בעצם הדין – האם בנות צלפחד צדקו בטענתן או לא, אלא בעובדה שעל מנהיג להיות צנוע ועניו, ולא לפסול את הלגיטימיות של טענות המופנות כלפיו בטענה של חוסר הבנה. על המנהיג להיות קשוב לטענות העולות מן השטח ולתת להן מענה ענייני, גם אם הדבר כרוך באיבוד יוקרתו האישית.

פרשת בני גד ובני ראובן

פרשה זו, עוסקת בנושאים של מעמד העשירים, בריחת הון, וההשתמטות.

במדבר פרק לב

הפרק פותח בתיאור המצב של שבטי ראובן גד וחצי שבט המנשה:

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:

בני גד ובני ראובן היו אפוא עשירים. מקנה רב היה להם – עצום מאוד. ואותם אנשים עשירים מזהים הזדמנות כלכלית – וחושבים בצורה עסקית. הם כבר עשו את ה "סוויץ'" במוח מתרבות של גורל לתרבות של ייעוד, והייעוד שלהם, כפי שהם תופסים אותו, הוא לפתח את ה"ביזנס" של מרעה הצאן, של החוות, במקום שיש לו את הפוטנציאל הגדול ביותר. אחרי הכל, חבל הגלעד הנו אדמת צאן ומרעה – היא ישרה וקרובה יחסית לאזור הקשת הפורייה. לא כארץ ישראל, שאמנם נמצאת ממש בקשת הפורייה, אבל נאמר עליה: ארץ הרים וגבעות – שקשה יותר לגדל בה את הצאן למרעה, מאשר בארץ מישור. ואם כן – באים בני גד ובני ראובן למשה ולהנהגת העם, ומציגים את החזון הכלכלי שלהם:

(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר:

(ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן:

(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְדֹוָד לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה: ס

(ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:

בקריאה ראשונה ממש קשה להבין מהיכן שאבו בני גד ובני ראובן את העז והחוצפה לבוא למשה ולומר לו משהו בסגנון: טוב לנו פה – אל נא תעבירנו את הירדן כי יש לנו ייעוד פרטי ואינטרס מסחרי, ולכן אין לנו בעיה להתנתק מהעם. וייתכן שישנם שני הסברים לדבר:

· המעפילים – החליטו שהם עולים בהר ומשה לא מנע מהם לממש את הייעוד שלהם כפי שהם תפסו אותו. ולכן היה תקדים לדבר

· ייתכן שהם ראו בכך דבר חיובי – כביכול הם אמרו למשה – הנה אנחנו כבר שינינו את התפיסה מתפיסה של גורל לתפיסה של ייעוד – ואנחנו רוצים להוות קבוצה כלכלית חזקה בעם ישראל. יש לנו כבר פוטנציאל – אבל כדי לאפשר לנו להשקיע "בארץ" – צריך לסייע לנו בתמריצים ובמענקים.

אבל משה כידוע הגיב בצורה אחרת לחלוטין:

(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה:

(ז) וְלָמָּה <תנואון> תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְדֹוָד:

(ח) כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ:

(ט) וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְדֹוָד:

(י) וַיִּחַר אַף יְדֹוָד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:

(יא) אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי:

(יב) בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי יְדֹוָד:

(יג) וַיִּחַר אַף יְדֹוָד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְדֹוָד:

(יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְדֹוָד אֶל יִשְׂרָאֵל:

(טו) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה: ס

האם תשובה זו מבטאת חולשה או שמא טקטיקת משא ומתן מתוך עמדה של עצמה? האם יש כאן דחייה מוחלטת של הבקשה או שמא פתיחה של משא ומתן עם קבוצת לחץ חברתית שיש לה אינטרסים משלה, אבל מצד שני - גם לעם ולהנהגה יש אינטרס שהקבוצה תישאר במדינה, והוא מעוניין למנוע את בריחת הכוחות הכלכליים למקומות אחרים? עוד נשוב לדון בשאלות אילו. אבל כך או כך – בעקבות התגובה החריפה - חלה נסיגה בדרישות:

(טז) וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:

(יז) וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:

(יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ:

(יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: פ

ואז בא שלב ניסוח ה"חוזה":

(כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְדֹוָד לַמִּלְחָמָה:

(כא) וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְדֹוָד עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו:

(כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְדֹוָד וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְדֹוָד וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְדֹוָד:

(כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַידֹוָד וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם:

(כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:

(כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה:

ומשה פונה להנהגה ומעדכן אותה בפרטי הסיכום וההנחיות לפעולה:

(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְדֹוָד וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:

(ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

ובני גד ובני ראובן מקבלים את התנאים ומסכמים:

(לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְדֹוָד אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה:

(לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְדֹוָד אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:

וההסכם ממומש (החלקו הראשון):

(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַגלעד הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:

ישנן מספר דרכים לנתח את השתלשלות האירועים הנ"ל, ונעשה זאת באמצעות מחלוקת בשיטות הראשונים בסוגיה במסכת קידושין:

מצאנו במשנה במסכת קידושין מחלוקת ביחס לאופי המשא ומתן שהתרחש בין משה לבני גד:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סא עמוד א

מתני'. ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי, שנאמר: +במדבר לב+ ויאמר... אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן, וכתיב: ואם לא יעברו חלוצים; רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן, יש במשמע שאפי' בארץ כנען לא ינחלו.

גמ'. שפיר קאמר ליה ר' חנינא בן גמליאל לר"מ! אמר לך רבי מאיר: אי סלקא דעתך לאו לתנאי כפול הוא דאתא, לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם, בארץ כנען למה לי? שמע מינה, לתנאי כפול הוא דאתא. ור' חנינא בן גמליאל (אמר)? אי לא כתב רחמנא בארץ כנען, הוה אמינא +במדבר לב+ ונאחזו בתוככם בארץ גלעד, אבל ארץ כנען כלל לא. ורבי מאיר? בתוככם - כל היכא דאית לכו משמע.

שיטת רש"י:

רבי מאיר טוען שאם משה לא היה כופל את התנאי, אזי היו בני גד ובני ראובן מקבלים את ארץ הגלעד גם אם לא היו עוברים את הירדן וגם אם לא היו משתתפים כלל במאמץ המלחמתי. למעשה זה מה שבני גד ובני ראובן ביקשו מלכתחילה: "אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן". ולכן משה הוצרך לכפול את התנאי ולומר מה יקרה אם לא יעברו בני גד ובני ראובן את הירדן: ונאחזו בתוככם בארץ כנען: כלומר אם הם לא יעברו – לא יקבלו את ארץ הגלעד, אלא הגלעד וארץ כענן יחולקו על פי הגורל שווה בשווה (באופן יחסי) כמו לשאר השבטים.

לעומתו סובר רחב"ג שאם משה לא היה כופל את התנאי המשמעות הייתה הפוכה לחלוטין: אם משה לא היה כופל את התנאי היה משתמע שלא רק שלא יקבלו בני גד ובני ראובן בלעדיות על ארץ הגלעד, אלא הם גם יפסידו את זכות הנחלה בכלל – הן בארץ כנען והן בארץ הגלעד, משום שמשה החליט שאם הם לא יקיימו את התנאי הם ייקנסו כנראה בגלל ההשפעה המורלית השלילית שהדבר יגרום וההשלכות לכך כפי שציין משה בכתובים. אבל כיון שמשה כפל את התנאי – אזי אם יעברו בני גד ובני ראובן את הירדן וייחלצו חושים – אזי יקבלו בלעדיות על ארץ הגלעד. אבל אם לא – אזי לא יפסידו את חלקם בחלוקה הכוללת את כנען והגלעד, אבל לא יוכלו לדרוש בלעדיות על הגלעד.

לשיטת רש"י ההבדל בין רבי מאיר לרחב"ג הנו רק במקרה שמשה לא היה כופל את הדברים אבל כיון שכפל – המסקנה בעינה: אם בני גד יעברו את הירדן למלחמה הם יקבלו בלעדיות על הגלעד ואם לא – יחלקו את כל הארץ + הגלעד לכולם לפי הגורל.

יש לציין כאן את שיטת הר"י מלוניל שכתב שגם אחרי שמשה כפל את התנאי, עדיין אם לא יעברו בני גד וראובן את הירדן – יהא עונש בידי שמים, והמשפט לאלוקים הוא. כלומר אכן אין עונש בידי אדם אבל יש עונש בידי שמים.

שיטת תוספות:

תוספות מקשים על שיטת רש"י ואומרים שאין כל סברא לומר שמי שלא השתתף בכיבוש הארץ, יהא זכאי לחלק כלשהו בה. ולכן, אין סברא לומר שמשה אחרי שכפל את הדברים התכוון שגם אם בני גד לא יעברו את הירדן – שהם יהיו זכאים לחלק את הגלעד + ארץ כנען עם שאר השבטים. שהרי אמנם בארץ גלעד השתתפו בכיבוש אבל לא בארץ כנען. ולכן מגיע להם מקסימום החלק היחסי של ארץ גלעד מתוך סך השטח של גלעד + כנען, וללא בלעדיות לקבלו דווקא בגלעד.

ולכן מפרשים תוספות שמעולם לא הייתה מחשבה שבני גד לא יעברו את הירדן. אלא שמשה דרש מהם חלוציות עבור בלעדיות בגלעד. משה רבנו הדגיש בדבריו:

(כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְדֹוָד וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:

ואף הם התחייבו: (לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְדֹוָד אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:

ולכן: אם יעברו בני גד ובני ראובן כמו כולם ולא בראש המחנה, אזי לא יקבלו בלעדיות, אבל כיון שהיו שותפים למאמץ הכולל של כיבוש כל ארץ כנען והגלעד – הם זכאים לחלק בעוגת כנען+גלעד לפי הגורל כמו כל שבט אחר ללא בלעדיות. עבור בלעדיות – הם היו צריכים לשלם בחלוציות.

לשיטת רש"י בדעת רבי מאיר: אם משה לא היה כופל את תנאו, היה הדבר מבטא תפיסת עולם, לפיה יש עניין לטפח את מעמד העשירים כקבוצה בעם ישראל ולתת לה הטבות ומענקים גם ללא כל התחייבות מצד אותו מעמד למעורבות חברתית כלשהי. ההיסטוריה לימדה שהגרים באזור הגלעד היו די מנותקים תרבותית וחברתית מאנשי עבר הירדן המערבי, ונזקקו להם בעיקר לעת צרה (כמו במלחמת יבש גלעד). המחויבות החברתית הייתה חלשה יותר, והשוני התרבותי היה גדול יותר (בגלעד שכיחי רוצחים).

אבל משה כפל את תנאו ובכך שלל את הגישה הזו. ומשה מלמד אותנו שאין לעודד את העשירים ולתת להם מענקים על חשבון החברה, מבלי שיש בצדם התחייבויות ממשיות כלפי החברה. ואין לקבל איומים מצד קבוצות עשירות לבריחת הון וכיוצא בזה, ויש לנסות למנוע מהלכים כאלה לא על ידי מתנות חינם מתוך תקווה שזה ימנע את בריחת ההון, אלא על ידי דיאלוג והדגשת המחויבות של חלק זה של החברה כלפי השכבות החלשות יותר, ואולי גם בגרימת תחושה מוסרית לא נוחה:

(יד) וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְדֹוָד אֶל יִשְׂרָאֵל:

(טז) כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה: ס

כלומר גם מצד עצמם הם אנשים חטאים המסתכלים רק על האינטרס הכלכלי הצר ולא על מגמות האומה, וגם בכך שפעולותיהם עלולות להחליש את שאר העם במורל ובנזק עקיף של בריחת ההון.

לשיטת רש"י בדברי רחב"ג: אם משה לא היה כופל את התנאי, היה הדבר מבטא תפיסת עולם לפיה יש להתייחס בחומרה יתירה לניסיון של העשירים להשיג מענקים מהמדינה מבלי לתרום חזרה במעורבות חברתית, והיה להתנות את המענקים בסיכון כלכלי גבוה למקבלים במידה וההחזר לחברה לא יהיה משמעותי.

אבל משה כפל את התנאי ושלל בכך את הגישה הזו, לאמור: דרושה גישה מאוזנת, שאיננה מבריחה את ההון ואיננה גורמת סיכון למשקיעים שהוא מעבר לסדר הגודל של המענק אותו הם מבקשים. ולכן – המודל הכלכלי הנכון הוא: יתנו – יקבלו משהו שווה ערך. לא יתנו – לא יקבלו אותו ויצטרכו להחזירו. השקעה בסיכון נמוך…

ובכל מקרה – גם אם העשירים אינם מעורבים בחברה ואינם תורמים לה – יש לעשות מאמץ להשאיר אותם כחלק מהחברה ולהתייחס בסובלנות ובסלחנות כלפי תופעות של השתמטות וכיוצא באילו. כנראה שבכל זאת יש לראות בפלח זה של החברה כמועיל לחברה, או לכל הפחות כעתודה למצבים קיצוניים יותר.

לשיטת תוספות: אין לקבל כלל מצב בו יש לעשיר בחירה להסתמך על עושרו ולהימנע ממעורבות חברתית. ויש סף בסיסי מסוים של חובות וזכויות שאי אפשר לקעקע. ומי שאינו עומד בחובותיו כלפי החברה – יש לשלול ממנו את הזכויות הבסיסיות כמו זכות נחלה. והמודל הכללי הנכון הוא שיש לצפות מהעשירים לתרום תרומה חריגה לחברה – ואז יוכלו לקבל הטבות חריגות, אבל אין לתת כלל מתנות חינם.

וברוח זו כתב רבנו אבן עזרא על הפסוק:

(לא) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

"חלק להם כבוד, כי הטעם, אם לא יעברו חלוצים – תוליכום עמכם בעל כרחם ונאחזו". כלומר שלדעת האבן עזרא – אין מקום לסלחנות על השתמטות, ויש לכפות את המעורבות בצבא ובחברה על המשתמטים, גם אם הם מקבוצות האצולה הממונית.

לסיכום ראינו שיש גישות שונות ביחס לבריחת ההון ועידוד מעמד העשירים על חשבון החברה, וכנראה שהגישה הנכונה היא גישה מאוזנת. ובכל מקרה על המנהיגים לגלות רגישות וענווה, ולא לחשוב שהם מבינים טוב יותר, ולהתייחס למחאה הציבורית בכובד ראש, ולתת לה מענה ענייני.