יום שישי, 2 ביולי 2004

מקורה של סעודה שלישית


מטות מסעי – התשס"ד

"יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה, ואם א"א לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו. והחכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד) שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית. (שולחן ערוך אורח חיים סימן רצא סעיף א)

בעל השו"ע טרח להזהיר את הקורא על דבר קיום סעודה שלישית, מפני שיש דחף להשתמט ממנה. ההשתמטות מקיום סעודה שלישית ברמה מינימאלית של אכילה כביצה (גודל של 2 oz במידת נפח – לא משימה קשה מדי אפילו לאנשים רזים...) מעיד על כשלון מוסרי. בדרך כלל אנשים אוכלים בשבת סעודות גדולות מהרגיל. אכן, חז"ל קבעו שיש לכבד את השבת ולאכול בסעודת השבת מאכל שמן במיוחד, ובשר ודגים ויין לקידוש. אבל ההזדמנות (לאכול טוב בשתי הסעודות הראשונות של השבת) היא גם מבחן מוסרי – האם האכילה היא אכילה של מצווה, מפני כבוד השבת, או שהיא נטייה לתאוות, והגררות לחומריות שבאוכל. וההזדמנות יכולה להפוך למוקש, והיא חושפת את הצדיקים האמיתיים ומבדילה ביניהם לצדיקים המזויפים, המנצלים הזדמנות להתעלות – להליכה נוספת אחר תאוותיהם החומריות.

ובעל השולחן ערוך אינו מותיר מקום לספק: אם האכילה של שתי הסעודות הראשונות נעשתה לשם שמים, ולכבוד השבת, הרי שנעשתה מחכמה ולא מתאווה. והחכם – עיניו בראשו, והוא צופה לעתיד הקרוב ומתכנן את מהלכיו. החכם יודע שכבוד השבת אינו מסתכם בשתי הסעודות הראשונות, שהרי ישנה גם סעודה שלישית, ולפיכך הוא מוצא את הדרך לכבד את כל שלושת הסעודות, על ידי הימנעות ממילוי ביטנו בסעודת הבוקר.

אבל ההולך אחר תאוותיו, חומד את השפע המצוי לו כעת, בסעודת הבוקר, ואינו מתכנן דבר מעבר למה שעיניו רואות, והוא מגיע לסעודה שלישית במצב של סתימה מוחלטת של דרכי העיכול, עד שאינו מסוגל לאכול כלל, אפילו לא נפח מועט כביצה. והוא מהטיפשים המזלזלים בקדושת השבת ביציאתה (בסעודה שלישית), ובכניסתה, בכך שהם מאחרים לבית הכנסת ביום שישי לתפילת "לכה דודי", עד שאינם יודעים את הכלל הקובע כי "סוף מעשה במחשבה תחילה".

עניינה של השבת הנו קידוש החומר, וההכרזה שניתן לחיות חיים של קדושה בתוך העולם החומרי. אבל מי שאינו משאיר מקום לסעודה שלישית, מכריז כי אין אפשרות לחיות חיים של קדושה בתוך שפע של חומר. וכשהחומר מציף את סביבתו הויזואלית (גם אם מטעמים כשרים לכאורה) הוא גם ממלא את ביטנו, ואינו מותיר עוד מקום לרוחניות, ולתכנון, ולשיקול הדעת.

אכן, יש לשאול, מניין לבעל השו"ע לתלות הררים בשערה? מנין לו לומר שאותה סעודה שלישית הנה מבחן מוסרי, בשאלה האם האדם הולך אחר תאוותיו או אחר שכלו? אולי סעודה שלישית בשבת הנה מטעם "וקראת לשבת ענג" – והנה בגדר תענוגות ולפיכך הנה רשות, ואם אין האדם רעב, יכול הוא לוותר על סעודה זו ללא חשש לפגם מוסרי?

אבל דברי השו"ע מדויקים מאוד, כשבוחנים את המקור לדין זה של סעודה שלישית:

את המקורות הקדומים ביותר לדין סעודה שלישית בשבת מצאנו במדרשי ההלכה הקדומים מתקופת התנאים. במכילתא דרשב"י (פרק טז פסוק (כה) ויאמר):

"ויאמר משה אכלוהו היום מיכן שהיה ר' ירמיה אומ' שלש סעודות בשבת לפי שהיו יש' רגילין לצאת בשחרית אמ' לו רבינו משה נצא בשחרית אמ' להן אכלוהו היום אמרו לו הואיל ולא יצאנו בשחרית נצא בין הערבים? אמ' להן כי שבת היום לד'. לפי שקבע לבן של יש' באותה שעה אמרו לו רבנו משה: הואיל ולא מצאנוהו היום שמא לא נמצאהו למחר? אמר להן 'היום': היום אי אתם מוצאין אותו - מוצאין אתם אותו למחר, דברי ר' יהושע".

מקור הדין אפוא בפרשת המן במדבר. ייתכן שהדיוק שמתאר ר' יהושע הנו תיאור מדויק של הדיאלוג שהתרחש בין משה ובני ישראל במדבר, וייתכן שהוא אסמכתא בעלמא. מכל מקום, המסר העיקרי בדברי ר' יהושע, הנו שיש לקשור את דין סעודה שלישית לפרשת המן במדבר.

בפרשה קראנו על מסעי בני ישראל במדבר:

(א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: ... (ח) וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה: (ט) וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם: (י) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: (יא) וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין:

פרשת המן נולדה במסע מאילים למדבר סין כמתואר בספר שמות:

שמות טז:

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ב) <וילינו> וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְדֹוָד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: ס

בני ישראל אפילו מציינים שטוב מותם במצרים מחייהם ללא מזון במדבר, וזהו עיקרון לוגי הנלמד ממגילת איכה:

איכה פרק ד

(ט) טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי:

במכילתא, מתואר השפע החומרי שהקיף את בני ישראל במצרים (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויסע בשלח פרשה א ד"ה ויאמרו אליהם)

"ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה', אמרו להם לואי מתנו בשלשת ימי אפלה של מצרים: בשבתנו על סיר הבשר, ר' יהושע אומר תאבים היו ישראל לאכל. ר' אלעזר המודעי אומר עבדים היו ישראל למלכים במצרים יצאו לשוק נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר ואין כל בריה מוחה בידם יוצאין לשדה נוטלים ענבים ותאנים ורימונים וכל דבר ואין בריה מוחה בידם. ר' יוסי אומר תדע שלא נתן להם אלא באחרונה לכך נאמר את הקשואים שהיו קשים למעיהם".

ואם כן, אפילו במצב הגרוע של סוף תקופת השעבוד, שהיו בני ישראל מקבלים אוכל באיכות גרועה, עדיין היה זה עדיף בעיניהם על הרעבון במדבר. והאמת, שטענה זו הנה טענה צודקת. שהרי אי אפשר להתרכז בשלמות הרוחנית מתוך מצב של רעב, כפי שקבע הרמב"ם במורה הנבוכים:

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק כז

כוונת כלל התורה שני דברים, והם תקון הנפש, ותקון הגוף ... והוא שכבר התבאר במופת שהאדם יש לו ב' שלמויות, שלמות ראשון והוא שלמות הגוף, ושלמות אחרון והוא שלמות הנפש, ושלמותו הראשון הוא שיהיה בריא על הטוב שבעניניו הגשמים, וזה לא יתכן אלא במצאו צרכיו בכל עת אשר יבקשם והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו כדירה ומרחץ וזולתם... ושלמותו האחרון הוא שיהיה משכיל בפעל, והוא שידע כל מה שיכולת האדם לדעתו מכל הנמצאות כפי שלמותו האחרון... ומבואר הוא ג"כ שזה השלמות האחרון הנכבד א"א להגיע אליו אלא אחר הגיע השלמות הראשון, כי האדם א"א לו שיצייר מושכל ואפילו ילמדוהו אליו כל שכן שיתעורר לו מעצמו, בעוד שיש לו כאב או רעב חזק או צמא או חום או קור חזק, אבל אחר הגיע השלמות הראשון אפשר להגיע אל השלמות האחרון אשר הוא הנכבד בלא ספק, והוא סבת החיים המתמידים לא זולתו, והתורה האמתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת משה רבינו.

המלבי"ם על אתר, מפרש, שבני ישראל יצאו ממצרים בחיפזון, "וגם צדה לא עשו להם", ומאגרי המזון שלהם (דהיינו עוגות מצות שאפו בצאתם ממצרים) הידלדלו, עד שהם נאלצו להתלונן על כך שלא נותר להם עוד מזון. ומכאן גם תגובתו של הקב"ה, שקיבל את טענתם:

(ד) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ

ולכן הקב"ה מוסיף מיד עם נתינת המן את עניין הניסיון והמבחן שיש במן:

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:

והמבחן הוא גם ביום יום וגם בשבת:

(ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: ס (ו)

יש כאן גם מבחן של אמונה, וגם מבחן של ביטחון, שהרי המזון היחידי שהיה מכאן ואילך הוא המן, והיה צריך להאמין שמחר ניתן יהיה לקבלו ממש כמו היום, ושבשבת, לא ירד מן, ולכן ביום שישי יש לקחת כפול. וזה קושר את עניין המן לעניין האמונה בבורא עולם, שששת ימים עבד ובשביעי נח, וגם מצריך ביטחון בהמשך הקיום של בני ישראל על ידי הקב"ה – מדי יום ביומו.

בניסיון של שבת - לא כולם היו יכולים לעמוד:

(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: ס (כח) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: (כט) רְאוּ כִּי יְדֹוָד נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: (ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי:

אבל דומה שבניסיון של היום יום, וגם בניסיון של שבת לאחר תיקון – עמדו בני ישראל בצורה טובה בתקופה שלפני מעמד הר סיני.

אבל לאורך זמן, הניסיון נהיה קשה יותר, ושוב הופיע כשלון:

במדבר פרק יא

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְדֹוָד וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְדֹוָד וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְדֹוָד וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְדֹוָד: (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:

ויש לשאול:

(א) מדוע יש הבדל בתגובה של הקב"ה לטענות שנטענו במסע מאילים להר סיני, שנענו באופן חיובי, על ידי נתינת המן, לבין הטענות שטענו בני ישראל והאספסוף ביציאה מהר סיני לכיוון המדבר הגדול?

(ב) מה קרה בנסיעה מאילים לסיני, שעורר את התגובה ההיסטרית של "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב"? למי שמכיר את המפה או את האזור – התשובה ברורה:

היה זה החודש השני לצאתם מארץ מצרים, דהיינו כחודש לאחר יציאתם ממצרים. בני ישראל הספיקו בינתיים לחצות את מפרץ סואץ מהגדה המערבית לגדה המזרחית שלו, והסתובבו בעיקר באזור הגדה המזרחית של מפרץ סואץ. רובה של גדה זו הנה משור עם שפלה שהיא יחסית בגדר של "נווה מדבר" מפאת קרבתה למפרץ. אילים מזוהה עם נווה המדבר הנמצא בין שתי הוודיות הגדולים הנמצאים בראשו של מפרץ סואץ – ואדי ע'רנדל מצפון וואדי ווסיט מדרום. באיזור זה,

יש שפע של צמחיה, ומעיינות מים: " וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם".

אבל כשיצאו לכוון סיני, דהיינו הרכס המרכזי של חצי האי סיני, הם עזבו למעשה את נווה המדבר ונכנסו לרכס הרים מדברי. נכון, שבמרה נתקלו הם במים מרים, אבל לפחות היו מים. בנסיעה זו - הייתה זו הפעם הראשונה שבני ישראל התרחקו מכל מקור מים משמעותי כיאור של ארץ מצרים או מפרץ סואץ. ואז, הם החלו לתהות: אמת נכון הדבר ש)שמות פרק יב פסוק לח(" "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד", ונכון הדבר שמשק של צאן ובקר יכול מכלכל את עצמו. אבל מי אמר שמשק זה ישרוד את המדבר? מי אמר שנוכל לסמוך על משק כזה, ובעיקר – מי אמר שאנחנו מסוגלים לנהל משק עצמאי, ללא שפע מהסביבה. המעבר מתלות מוחלטת במצרים (כפי שראינו במכילתא) ובסביבה של "נווה מדבר" (סביבות הנילוס) למצב של משק עצמאי תוך פחות מחודשיים – הלחיץ אותם והביא אותם לאמירה, שאולי אינה מוצדקת מבחינה מציאותית, אבל בהחלט ניתנת להבנה ברמה הפסיכולוגית.

והפתרון לבעיה זו הוא להשאיר את מימד התלות, אבל להחליף את התלות הרעה במצרים בתלות טובה בקב"ה. הקב"ה יספק את צרכיהם במדבר. הקב"ה נמצא איתם תמיד והוא אינו תלוי בגורמים סביבתיים של מדבר צחיח או מחסור במים. בני ישראל יהיו תלויים בקב"ה ולא יצטרכו לסמוך על עצמם מיד עם צאתם ממצרים.

אבל פרשת המתאוננים – התרחשה כשנה לאחר מכן. בני ישראל כבר היו מורגלים במן, ובטעמיו השונים, ולא הייתה סיבה להתלונן על חוסר הוודאות הקיומי של סכנת רעב. אכן, התעוררות הטענות נעשית שוב, בסמוך ליציאה למדבר הגדול, ובמובן זה הדחף זהה לדחף של המסע מאילים לסיני, אבל כאן מה שהפריע למתלוננים היה עניין אחר.

מה שהפריע לעם כאן היה דווקא התלות המוחלטת בקב"ה: "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". במצרים – אכלנו את הדגה ואת הקישואים והאבטיחים "חינם" – ללא תלות באיש. היינו לוקחים כדברי המכילתא מה שרצינו, ואיש לא מיחה בעדינו. ועכשיו – אין לנו כלל אפשרות כזו. אין שום מאכל בלתי המן. כלומר יש תלות מוחלטת בקב"ה, וצריך להיות בעל ביטחון מוחלט שגם מחר – ירד המן. המתאווים רצו להגיע לעצמאות מוחלטת, גם במחיר של שעבוד רוחני שהיה במצרים.

התלות המוחלטת בקב"ה, איננה טובה כהנהגה כללית. האדם צריך לשאוף לעצמאות ולעשות את ההשתדלות הראויה על מנת לא לסמוך על הנס ולא על אחרים. וידועים דברי הרמב"ם:

רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה יח

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.

הרצון לעצמאות לכשעצמו, הוא טוב, אבל לא באופן בו דרשו אותו המתאווים. המתאווים דרשו "בשר" במובן של עצמאות מוחלטת, המנותקת מהצורך לסמוך על כל גורם, כולל על הקב"ה. בעל תפיסה כזו, יכול להיות רק עבד, המשועבד מבחינה רוחנית. זה שיש לו אדון בשר ודם, החוסם בעדו מלהכיר באדנותו של הקב"ה, עד שכל שנותר לו הוא התאווה החומרית, והרצון להיות בשליטה מתמדת ומלאה על צרכיו החומריים.

הדור שייכנס לארץ ישראל ייצג את הסינתזה בין התלות המוחלטת ששיקפו יוצאי מצרים והעצמאות המוחלטת שביקשו המתאווים: הוא יאמין ברוח סדר זרעים: "שמאמין בבורא עולם וזורע" – הוא ישלב את שתי התפיסות, ויממש את האידיאל הראוי לאדם. ולכן כל המתאווים – אין להם מקום בארץ ישראל, והם ימותו, שנה אחר שנה, לצד כל הדור שהאמין בתורת המרגלים שאף היא בחלה בסינתזה של חיי ארץ ישראל, המשלבים אמונה וביטחון, עם השתדלות.