ידוע כי גדולה הכנסת אורחים כקבלת פני השכינה, ואכן הכנסת אורחים היא גם מעיקר עניינה של הסוכה. כולנו מקיימים בימי הסוכות את דברי הזוהר ומארחים בסוכה את האושפיזין, שהם אורחים ללא נוכחות פיסית אך עם נוכחות של קדושה והשראת שכינה.
אכן, ישנו פטור וסייג מסוים לכלל שכל מה שיאמר לך בעל הבית עשה – והוא הפטור של "חוץ מצא". ובאמת יש לברר מה משמעותו של הפטור הזה.
המהרש"א במסכת פסחים תוהה על הפטור הזה ואומר: וכי יעלה על הדעת שגם אם יאמר לו בעל הבית לצאת מביתו – יישאר האורח בעל כורחו של בעל הבית? אלא אומר המהרש"א שכוונת הפטור היא שמרגע שאמר לו בעל הבית לצאת את ביתו – פקע השעבוד של האורח למארח, ומאותו רגע של אמירת "צא" ועד ליציאתו של האורח ממש מביתו של המארח – הוא אכן פטור מלקיים את רצונו של בעל הבית. והגיון זה אף נכתב על ידי המהרש"ם בשו"ת ח"א רכ"ה ד"ה והנה בדין.
אולם תירוץ זה נראה רחוק מדברי הפשט שכן מה החידוש בכך? כלום התכוון בעל המימרא לומר שבחמש דקות מרגע ההוראה "צא" ועד ליציאה ממש – יש פטור? לשם מה להתייחס לזמן כה פעוט ובלתי משמעותי בתקופת האירוח? אין זה פלא, אפוא, שפרשנים אחרים, ורוב פוסקי ההלכה נתנו הסבר אחר לפטור של "חוץ מצא".
המג"א (או"ח ק"ע, סי' י) והברכי יוסף (שם ס"ק ה') והביאור הלכה (שם ד"ה הנכנס לבית) שמשמעות הפטור היא שאם בעל הבית מבקש מהאורח לבצע עבורו דבר מחוץ לגבולות הבית, דהיינו שהוא מבקש ממנו: "צא ועשה כך וכך" בשוק או במקום אחר שהוא מחוץ לגבולות הבית – אין מחובתו של האורח לעשות כן. והסיבה לכך – כתבו פוסקים אלה, היא שאין זה מכבודו של האורח ללכת בשווקים וברחובות בשירותו של בעל הבית. ומכך גם הסיקו שאם המארח מבקש מהאורח לעשות מלאכה שאיננה לפי כבודו – הרי שבתוך הבית יש חובה לעשותה שהרי רק בחוץ יש פטור מטעמי כבוד, אך בתוך הבית אין פטור.
אכן, סיבת הכבוד לכאורה איננה רלוונטית כהנמקה לפטור זה. ודומני שניתן להסביר את הפטור הזה באופן יותר "משפטני", ולומר כך: יחסי המרות והשעבוד החלים על אורח חלים מתוקף סיטואצית האירוח אך גם בכפוף לשליטה ולבעלות של בעל הבית בשטח ביתו. ולפיכך במקום שאין לבעל הבית שליטה וסמכות, כגון בשווקים וברחובות, אין חלות שעבוד של "הנכנס לבית" שהרי האורח נאלץ לצאת מהבית כדי לקיים את בקשתו של בעל הבית, ולכשיוצא הוא מתחום הבית – שוב אין שעבוד ומרות של בעל הבית על האורח, גם אם בדעתו לשוב לבית המארח ולהמשיך להתארח שם. ועל כן אין בכוחו של בעל הבית להורות לאורח צא ועשה לי כך וכך מחוץ לשטח ביתי.
ומכאן למדתי הלכה מיוחדת לגבי חלות הדין של הנכנס לבית – לגבי אירוח בסוכה. וברצוני לחדש שבעת האירוח בסוכה – אין חלות דין "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה" ואין האורח מחויב ומשועבד לבעל הבית כשם שהוא מחויב לו בבית הקבע שלו, גם אם הסוכה נמצאת בתוך רשותו של בעל הבית. שהרי הסוכה היא דירת ארעי, ואין בדירת ארעי מספיק כוח כדי לייצר שם חלות רשות בעל הבית. הסוכה, כפי שאמרנו קודם – היא צילא דהימנותא. הסוכה היא רשות מיוחדת עד כדי כך שבחסידות אומרים שהסוכה היא המצווה היחידה שבה אדם מוקף במצווה מכל צדדיו. ויש לראות בסוכה רשות רוחנית של השכינה, ומקום שבו רשות בעל הבית חלשה יותר, וטפלה לרשות הרוחנית. ומצאתי לדבר גם רמז: כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה – חוץ מ"צא". "צא" בגימטריה – "סוכה". ומכאן הרמז לכך שהסוכה היא אכן מקום פטור מחלות הדין הזה, ואין בה שעבוד של בעל הבית, כיון שבעל הבית האמיתי בסוכה הוא הקב"ה.
נמצא שיכולתי גם לסרב לבקשתו של בעל הבית לומר דברי תורה בסוכה, אך מפאת חיבתי לבעל הבית – אמרתי את הדברים בכל זאת. מה גם שהייתי חייב להוכיח לבעל הבית שברשותי לסרב לבקשתו בשנים הבאות...
