בקצרה – הצווי למשוח את המשקוף ואת שתי המזוזות מופיע בשמות יב ואח"כ כתוב ופסח ה' על הפתח, ותרגם אונקלוס ויחוס, וברש"י פי' ופסח וחמל ונשאלת השאלה מה המשמעות של חמלה ביחס לפתח? הלא הפתח הוא עצים ואבנים ולא אדם ששייך בו חמלה?
והנה ידוע שהיסוד של הקרבן הוא שהוא בא כתחליף למקריב, דהיינו שבמקום להקריב את נפשנו דמנו ורוחנו אנו מקריבים את הקרבן, ובזה מיושב הקושיא דהצווי למשוח את המשקוף הוא בדם של קורבן הפסח שהוא תחליף לדמם של בני הבית, בני ישראל. ולפיכך יש למעשה צווי להרכיב ולבנות שער של דם הקרבן, שהשער הפיסי הוא רק ההיכי תימצי לבניית השער של הדם, והוא רק מחזיק את השער הזה ומאפשר לנו לבנות את השער העשוי מדם הקרבן.
ולפיכך למעשה קיימים שני שערים: האחד הוא הפיסי דהוא המשקוף ושתי המזוזות, והשער השני החשוב יותר הוא השער העשוי מדם הקרבן, שהשער הראשון הוא רק המחזיק שלו. ונמצא דמיושב מה שכתוב דחמל ה' על הפתח הוא על הפתח העשוי מדם הקרבן שהוא כאילו פתח העשוי מנפשות בני ישראל ולפיכך חס ה' על נפשות בני ישראל היושבים בתוך הבית, דעשו השער מהדם דהיינו כביכול מנפשותיהם רוחם ודמם.
ויש כאן עניין עמוק יותר דהוא שהמציאות הפיסית הינה רק היכי תמצי עבורנו כדי שנבנה את השער הרוחני שמחבר אותנו לקב"ה וממילא כשאדם בונה זה השער אז לא יוכל המשחית לנגוף כי האדם דבוק בקב"ה ואז וחמל ה' על הפתח, ואז האדם נמצא במדרגת דבקות שהוא דבוק בקב"ה וממילא מאת הקב"ה לא תצא רעה ולא יוכל המשחית לבוא, אלא רואה האדם דכל דעביד רחמנא לטב עביד. ומיושב גם מה שכתוב מן הסף דהיינו שאי אפשר לעשות המשיחה בפעם אחת אלא שלוש פעמים – למשקוף ולשתי המזוזות לרמז שיש כאן עבודה רבה ועמל של האדם להרכיב ולבנות את השער הרוחני לחיבור לקב"ה, וק"ל.
