בפרשה אנחנו מוצאים את מנין שנותיהם של אישים שונים, ובהם אדם הראשון וצאצאיו. מעניינת היא העובדה שישנן שתי צורות ספירה של שנות חייו של האדם. צורה אחת מונה את מניין שנותיו של האדם מהאחדות אל המאות (כן, מאות... הדורות הראשונים חיו הרבה שנים...) וצורה אחרת להיפך – מהמאות לאחדות.
אצל הרוב המכריע של האישים הנזכרים נמנות השנים מהאחדות למאות. למשל (בראשית פרק ה, כ) וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת. לעומת צורת ספירה זו, קיימת צורה אחרת, המונה קודם את המאות, אחר כך את העשרות, ורק לבסוף את האחדות. צורה זו נזכרת בכל ספר בראשית רק אצל האישים הבאים: אדם הראשון, נוח, אברהם ושרה, ישמעאל, ויצחק. מעניינת היא העובדה שמיתתם של עשו ויעקב לא מוזכרת בתורה בכלל.
ה "משך חכמה", ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק התייחס לשוני בין הצורות לגבי האישים הנזכרים בספר בראשית בפרק ה. הוא מציין את הגמרא במסכת יבמות הדורשת את מספר ימך אמלא – שאם זכה אדם – משלימים לו את כל ימיו שהיה אמור לחיות. ולפי זה מפרש המשך חכמה שכאשר אדם חי פחות מהשנים שהוקצבו לו, עקב חטאיו, צורת המנייה היא מהמאות לאחדות, וכאשר אדם חי את כל השנים שהוקצבו לו - צורת המנייה היא מהאחדות למאות. המשך חכמה מדמה את הדבר לנר (ואולי ניתן להוסיף: לפי הפסוק נר ה' נשמת אדם). הנר – לפי גודלו וכמות חומר הבעירה שבו יכול לדלוק זמן מסוים קצוב בלבד. לאחר שהנר מכלה את כל חומר הבעירה – הוא כבה. דרך אחרת בה הנר יכול להיכבות היא שמישהו בא ומכבה אותו למרות שעדיין יש חומר בעירה שיכול לאפשר את המשך בעירתו של הנר. אדם שחי את כל שנותיו הקצובות לו – דומה לנר שכבה כיון שאזל חומר הבעירה שבו, ומי שמת בחטאו, מת טרם זמנו, ולכן דומה לנר שבא מישהו וכיבה אותו.
לשונו של המשך חכמה מעט קשה להבנה, ומסביר הרב קופרמן את דברי המשך חכמה בכך שכאשר הנר דולק לפי כמות חומר הבעירה, הרי שהנר היה דולק ביום פלוני ובשעה פלונית ולא ניתן היה לנר להמשיך לדלוק אחרי אותה שעה, כי חומר הבעירה הספיק רק עד לאותה שעה, ולכן מקדימים את האחדות למאות, כדי להדגיש שזה הזמן המדויק שהוקצב לו. אבל כאשר הנר כובה על ידי גורם חיצוני – היה הנר ממשיך לדלוק ביחידה שמעל ליחידת הקצה אלמלא בא מישהו חיצוני וכיבה אותו, ולכן במצב הזה מונים מהמאות לאחדות להדגיש שהזמן שהוקצב היה יותר והנר כובה באמצע.
ולכן, אדם הראשון שונה בצורת המניין משאר האישים הנזכרים בפרק כיון שהוא מת בחטאו, ודומה לנר שכובה על ידי גורם חיצוני, ולכן בו מונים מהמאות לעשרות, אבל שאר האישים חיו בדיוק את אשר הוקצב להם, ולכן בהם מונים מהאחדות למאות.
הרב קופרמן מקשה על פירושו של המשך חכמה מאותו פרק בו מסופר על חנוך שמת קודם שהשלים את ימיו כמאמר הכתוב (בראשית פרק ה, פסוק כג-כד) וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה: (כד) וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים, ומסבירים המפרשים שלשון מיוחדת זו באה לציין שחנוך לא חי את כל השנים שהוקצבו לו אלא מת קודם זמנו (וגם רואים שהפער בין שנות חייו לשנותיהם של אחרים שחיו בתקופתו היה משמעותי). ולכן קשה – מדוע נמנו שנותיו של חנוך מהאחדות אל המאות ולא להיפך לציין שמת קודם זמנו?
ייתכן שהמשך חכמה יתרץ את זה בכך שלא כתוב בחנוך וימות, ואכן נחלקו המפרשים אם בכלל מת או לא. רוב המפרשים כתבו בדרך זו או אחרת שחנוך מת, אבל מצאנו גם דעה שחנוך לא מת. לפירוש ה"חזקוני" (וגם רבנו בחיי בשם תרגום מדוקדק), הייתה כנראה גרסה אחרת של תרגום אונקלוס, מהגרסה המצויה בידנו, לפיה תרגם אונקלוס: ואיתוהי ארי לא אמית יתיה" כלומר שאונקלוס פירש ואיננו במשמעות שהקב"ה לא המית את חנוך אלא חנוך קיים ונמצא במקום כלשהו, וכפי שכתב החזקוני: "פי' והנהו עומד וקיים שהרי לא המית אותו הקב"ה ועתיד לבא עם אליהו בעת הגאולה".
לפי גרסה זו, אין קושיה על המשך חכמה כיון שחנוך (וגם יעקב אבינו) יצא מחוקי המשחק הרגילים לפיהם אדם חי ואחר כך מת – ואין להקשות ממקרה זה שהוא יוצא דופן.
אבל אם להתייחס לגרסת תרגום אונקלוס שלנו, לפיה חנוך הומת על ידי הקב"ה קודם ימיו, נמצא שצריך איזה הסבר אחר לסיבת השוני בין צורות המניין השונות, ולא להסתמך על הסברו של המשך חכמה כיון שאכן קשה מהמקרה של חנוך.
ונראה לי שניתן לבאר, על דרך הביאור (ולא על דרך הפירוש) שאותם אילו שנזכר בהם מנין שנותיהם מהמאות אל האחדות היו אנשי חזון, אנשים שלא עשו את המצוות כמצווה ועוד מצווה ללא בסיס וללא רקע רחב יותר שממנו יוצאת חובת קיום המצוות. ולכן, בחנוך שנזכר מנין שנותיו מהאחדות למאות – התהלך את האלוקים אך ללא חזון וללא בסיס מוצק, ולכן אומר רש"י צדיק היה וקל להרשיע ולכן לקחו ה' טרם ימיו. אך אדם הראשון היה בעל חזון, שהרי דיבר עם ה' וכן כל האבות שהיו נביאים ואנשי חזון – ובהם – מודגש מהמאות אל האחדות לומר שהם באו אל הפרטים הקטנים של המצוות מתוך חזון ואז גם אם נפלו בחטא כזה או אחר – לא היה בכך כדי לטשטש ולערער את מעמדם ואת עוצמתם הרוחנית.
