יום ראשון, 22 באוגוסט 2010

דבר תורה לפדיון הבן של בני הבכור נתאי ברגמן, יב אלול השת"ע


שנינו בסוף מסכת פסחים:
רבי   שמלאי   איקלע   לפדיון   הבן , בעו מיניה: פשיטא, על פדיון הבן - אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן - אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה - כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך - דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך - דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה: אתא שאיל ביה מדרשא, אמרו ליה:  אבי הבן מברך שתים, והלכתא: אבי הבן מברך שתים.

הגמרא מציגה ספק שהיה באירוע של פדיון הבן, לפיו היה ברור לנוכחים שאת ברכת אקב"ו על פדיון הבן – אבי הבן מברך, אבל לגבי זהותו של מי שאמור לברך ברכת שהחיינו היה ספק: האם זה האב או הכהן. ויש לשאול כאן מספר שאלות:
1.      מדוע הובא סיפור זה בסוף מסכת פסחים? מה הקשר של פדיון הבן למסכת פסחים?
2.      מדוע היה צריך לציין שפשוט הוא הדבר שהאב מברך על פדיון הבן כחלק מהצגת השאלה לגבי ברכת שהחיינו? מדוע לא הסתפקו בשאלה מה יש לעשות בעניין ברכת שהחיינו?
3.      מה התשובה שקיבל ר' שמלאי בבית המדרש? האם קיבל רבי שמלאי איזה הסבר הגיוני כיצד יש לפשוט את הספק ומדוע לא מספרת הגמרא מהו אותו הגיון שלפיו הוכרע שהאב מברך את שתי הברכות? ואם ר' שמלאי קיבל את ההסבר – מדוע הגמרא לא כותבת אותו כדי שגם אנחנו נדע?
רש"י מתייחס לשאלה הראשונה וכתב כך:
"משום דאיירי מתניתין בשני מיני ברכות באדם אחד ומעשה אחד התלוי זה בזה כגון פסח וזבח, שחגיגה באה עם הפסח, משום הכי נקט נמי להאי עובדא דאבי הבן מברך שתים".
רש"י מסביר שהמקרה הובא אגב המשנה האחרונה של המסכת העוסקת בברכת הזבח, ואומרת המשנה:
משנה מסכת פסחים פרק י משנה ט

בירך   ברכת   הפסח   פטר   את   של   זבח  בירך את של זבח לא פטר את של פסח דברי
רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו

ואם כן, אותו אדם צריך גם לאכול את קורבן הפסח וגם לאכול את שלמי החגיגה ולשתי המצוות יש שתי ברכות, וטוען ר' עקיבא שאף מצווה איננה תלויה בחברתה ולכן ברכה על אחת מהן איננה פוטרת מהשנייה. לעומתו טוען ר' ישמעאל שהברכה על הפסח פוטרת מהברכה של הזבח אך לא להיפך.
ואם כן, מהסיפור של פדיון הבן וההלכה שנפסקה בו – עולה בבירור שהלכה כר' עקיבא, שהרי איש לא הסתפק – לא באירוע עצמו ולא בבית המדרש – אם יש שתי ברכות או ברכה אחת, אלא מי מברך איזו ברכה, ואם כן ברור היה לכולם – כולל לר' שמלאי עצמו, שהלכה כר' עקיבא שאין זו פוטרת את זו, ונותר רק להתחבט בספק של מי מברך את ברכת שהחיינו.
ולכן השאלה הראשונה ששאלנו – מה הקשר בין קורבן פסח ומסכת פסחים לפדיון הבן – קיבלה מענה. מפדיון הבן וסיפור המעשה – למדנו הלכה בהלכות קורבן פסח ושלמי קורבן חגיגה של פסח.
אך עדיין – נותרו לנו שתי שאלות שלא קיבלו מענה: מדוע היה צריך לציין שפשיטא שהאב מברך על פדיון הבן ומדוע לא נאמרה הסיבה לכך שהאב מברך שתי ברכות בסוגיה בגמרא.
והנה כתב החתם סופר בתשובה:

ובהנ"ל יש לפרש מימרא דסוף פסחי' ר' שמלאי אקלע לפדיון הבן בעי מיני' פשיטא אבי הבן מברך על  פדיון   הבן  שהחיינו כהן מברך דמטי הנאה לידי' או אבי הבן מברך דעבוד מצוה ויל"ד אריכות הלשון בנוסח הברכה על פדיון הבן וגם כל הפשיטא הוא לא לצורך האיבעי' ולא מענינה כלל ועוד מאי קא מבעי' לי' פשיטא דמאן דעביד מצוה יש לו לברך שהחיינו ולהוציא הכהן שאינו אלא הנאת עה"ז ולא בהיפוך? י"ל כך דהכי קאמר הא פשיטא לן שנוסח ברכת פדיון מקובלת בידינו לברך בנוסח "על" מפני שיכול לעשותה ע"י שליח אע"ג דלא שכיח כלל שיעשה ע"י שליח מ"מ מברך בעל ורוצה להורות אף על גב שיכול לעשות ע"י שליח הוא עצמו עושה אותה ועיין ר"ן רפ"ק דפסחי' בכל זה יובנו דברינו היטב מיהו טעם הדבר מסופק בידינו אי משום חבובי מצוה שיש בה שמחה לבעלי' וא"כ ממילא יברך אבי הבן שהחיינו על המצוה ויפטור הכהן מלברך על הנאת עה"ז או נימא דלית בה שמחה והא דמברך בנוסח "על" להורות שהקב"ה הכה בכורי מצרים בעצמו (ולא על ידי שליח) ולעולם אין בה שמחה וא"כ עדיף שיברך הכהן שהחיינו שהוא שמח דמטי' הנאה לידי' שוב מצאתי כזה בצל"ח שלהי פסחי'

החתם סופר מסביר שהחלק של ה "פשיטא אב מברך על פדיון הבן" נחוץ כדי להסביר את הספק עצמו שבא אחר כך. פשוט הוא הדבר שהאב מברך בלשון "על" ולא "לפדון את הבן" – כדי להורות שהמצווה יכולה להיעשות על ידי שליח.
אבל הטעם שצריך במקרה של פדיון הבן להורות שהמצווה יכולה להיעשות על ידי שליח מוטל בספק.
לפי צד אחד – הדבר נעשה כדי להדגיש את השמחה – שהאב מדגיש שלמרות שהמצווה יכולה להיעשות על ידי שליח – הוא בעצמו מקיים אותה וזו שמחה עבורו – ולכן הוא מברך גם את ברכת שהחיינו ופוטר את הכהן מלברכה.
לפי צד שני – הסיבה שמברכים על פדיון הבן איננה משום הדגשת השמחה של האבא – שעושה המצווה בעצמו ולא על ידי שליח, אלא להדגיש שהקב"ה בעצמו עשה את המצווה ולא על ידי שליח – ואין כאן עניין של שמחה של האבא, ולכן אין שום שמחה והנאה במצווה לאבא, ולכן עדיף שהכהן יברך את ברכת שהחיינו כיון שבאה הנאה לידו בדמות חמשת הסלעים שזכה בהם כנגד הפדיון.
הקושיה השלישית תתורץ בכך שלפי הסברו של החתם סופר – ברור שהגמרא לא הייתה צריכה להסביר את ההגיון שוב אלא ההגיון טמון כבר בעצם הזכרת ה"פשיטא".
העולה מדברי החתם סופר, ומההלכה שנפסקה בסיפור, הוא שבפדיון הבן יש שמחה יתירה לאבי הבן, שזוכה לקיים את המצווה בעצמו ולא על ידי שליח. ואני רוצה מעט להעמיק ולחדד את דברי החתם סופר ומשמעותם.

נראה לי לומר שהסיבה לכך שיש שמחה יתירה בדבר לעומת מצוות אחרות, שגם שם היינו יכולים לומר שיש שמחה יתירה בכך שהאדם מקיימן ולא על ידי שליח, היא שהסיבה לפדיון הבן כתובה בתורה בסוף פרשת בא, בפרק יג':
(יד)   והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ידוד ממצרים מבית עבדים:  (טו)   ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ידוד כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לידוד כל פטר רחם הזכרים  וכל   בכור   בני   אפדה :

כלומר, פדיון הבכורות הוא כנגד מה שהרג הקב"ה בכבודו ובעצמו, "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" את בכורי מצרים ואת בכורי ישראל הציל. ולכן, כשם שהקב"ה התעסק בעצמו בנושא הבכורים, כך יש מעלה מיוחדת לאבא להתעסק בעצמו במצוות הפדיון ולא לעשותה על ידי שליח.

והסיבה לכך היא שהאדם מצווה להידמות לקב"ה בכל דרכיו ומעשיו: בכל דרכיך דעהו – מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו' ולכן – מה הקב"ה התעסק בעצמו במצוות הבכורים במצרים – כך יש מעלה של דבקות בקב"ה בכך שהאדם עצמו יתעסק במצוות הפדיון של בנו ולא יבצע אותה על ידי שום שליח.

וכיון שהדבקות בקב"ה היא השמחה האמיתית, כמו שכתב הרמח"ל במסילת ישירים פרק א': "והנה מה שהורונו החכמים זכרונם לברכה, הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהינות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים למצא" – ואם כן בעידון כזה ודאי שיש שמחה והיא השמחה האמיתית, ולכן יש שמחה מיוחדת לאבא שמקיים בעצמו את מצוות הפדיון – והיא שמחה רוחנית, וממילא, כמו שכתב החתם סופר – השמחה הרוחנית עדיפה על השמחה החומרית, הנאת עולם הזה שיש לכהן בכך שקיבל חמישה סלעים עבור הפדיון, וממילא עדיף שהאב יברך את ברכת שהחיינו.

ועם זאת, זכות גדולה היא גם לכוהן שמאפשר לאב לזכות במצווה גדולה כזו – ולכן גם לכהן ודאי יש זכות מיוחדת וחלק במניות הרוחניות של האבא – גם מעבר להנאה החומרית, אלא שהשמחה של האב גוברת כאן כיון שאין בה הנאה חומרית כלל.

וביום הזה אני תפילה שנתאי בני יגדל בדרך התורה והעבודה, ויעשה חיל בכל אשר יפנה. מצוות הפדיון קשורה קשר עמוק והדוק עם מצוות החינוך, כמו שקראנו בפסוק: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור" – וכשם שזכיתי לקיים את מצוות הפדיון ולהתעסק בה בעצמי – אני מקווה שאצליח לקיים את מצוות החינוך ולגדל ילד ונכד ונין – לתפארת המשפחה. 


אין תגובות: