"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו ... לה'" - על דרך הביאור

אנחנו מצטטים פסוק זה כל יום בסיום התפילה. בהתקיים בית מקדש, יש לפסוק זה השלכות הלכתיות, והוא נידון בהרחבה במסכת מנחות ומבסכת פסחים. אך בהיעדר בית מקדש – דומני שטוב נעשה אם נקח מפסוק זה מסר מהותי וחשוב בתחום המידות.

הדברים שיבוארו להלן אינם בגדר פרשנות לפסוק אלא בגדר ביאור. על מנת להבהיר את דברי, עליי להסביר מדוע אני עושה הבחנה בין פרשנות לביאור.

ההבדל בין פירוש לביאור מוסבר בהקדמת הרב קוק לספר "עין איה". פירוש בא מלשון פרישה – בבואנו לפרש פסוק או כל אמרה אחרת, אנו מנסים לפרוש את האמרה, להבינה כפשוטה, לפרוש תמונה ברורה של כל אשר קיפלו חז"ל בתוך האימרה. אנו מנסים לבצע סוג של Reverse engineering  מדויק, על מנת לפענח בדיוק המירבי והאפשרי את הצופן לפיו הוצפנה האמרה, ובאם הצלחנו – הרי שיש בידנו בדיוק את הכוונות והמסרים המדויקים שאומר האמרה התכוון לשלוח לנו דרך מעבר הדורות באמצעות אמרה זו. הפירוש מתמקד אפוא פשוט בהבנת הנקרא – פשוטו כמשמעו. הפרשנות עוסקת ב"מדע מדויק" של פענוח צופן.

לעומת הפירוש – הביאור איננו מתיימר לפרש את האמרה. הביאור, כבאר מים חיים הנמשכים וזורמים – מטרתו להביע רעיונות ואסוציאציות שעולות בדעתו של הקורא את האמרה. הרעיונותת נכונים כשלעצמם, אך אין כל ניסיון של המבאר להוציא תחת ידיו את המסר המפוענח שנטמן על ידי אומר האמרה ומנסחה המקורי. המבאר נתלה באסוציאציה שמעוררות המילים, הרעיון, או הצורה וההקשר, על מנת להביע רעיון, שייתכן והוא רעיון אחר לחלוטין מזה שהתכוון אליו אומר האמרה המקורית. ואולם, האמרה משמשת כסוג של אסוציאציה, כסוג של מיטאפורה להבעת הרעיון האחר. רוב המדרשים ודרושי תורת הסוד, וגם הרבה ספרי חסידות לסוגיהם הם למעשה ביאורים של הפסוקים ולא פרשנות להם.

הבנת ההבדל שבין פירוש לביאור יכולה להניח דעתם של רבים הקובלים, בצדק מסוים, על דרשות שהם שומעים מפי רבנים או קוראים בספרי חסידות. הדברים לעיתים נראים מוזרים והזויים לחלוטין. ואולם – אם יבין הקורא שכוונת המחבר לא הייתה לפרש את הפסוקים אלא לבארם – היה הדבר מניח את דעתו. אני חייב להודות שגם לי באופן אישי היה קשה מאוד לקבל את הכתוב בספרי חסידות מיום שעמדתי על דעתי (כלומר מיום שהבנתי את חשיבות הפרשנות הנכונה, בעיקר לכתוב בתלמוד) ולמעשה, רוב התורות החסידיות שלמדתי איבדו את קסמם מאותו רגע עד שקראתי את ההקדמה של הרב קוק לספרו עין איה והבנתי את הקונטקסט הנכון של דברי החסידות. לצערי, ובנושא זה יש לי עדיין ביקורת חריפה על הקורה בישיבות, לרוב נלמדים דברי החסידות מבלי להקדים להם את הקונטקסט הזה, ונמצא שתלמידים צעירים טועים לחשוב שאופן הביאור הוא פרשנות, והדבר גורם לפספוס והחמצה של דרך הלימוד הנכונה.

משהבהרנו את ההבדל בין פרשנות לביאור, ברצוני לבאר בדרכי את הפסוק שפתחנו בו: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". כאמור – בהיעדר מקדש, התועלת הפרקטית המרכזית שנוכל להפיק מהפסוק היא בתחום המידות.

השאור והדבש נמצאים בשתי הקצוות של סקאלת המזונות. השאור הוא חמוץ והדבש הוא מתוק. השאור נחשב מאכל בהמה, מאכל פשוט. הדבש הוא מאכל מורכב, הנוצר בתהליך רב שלבי. פרק ב' של ספר ויקרא, שפסוק זה נמצא בו, מדבר על אדם המקריב מנחה, שהיא קורבן נדבה – הוא סוג של נתינה הנובעת מהאדם עצמו ולא מחובה כזו או אחרת שהוטלה עליו עקב חטא או מועד.

ואם כן, מבואר, שכאשר אדם רוצה להביע את תודתו, את מחויבותו לבורא עולם, מנחה אותו התורה שלא להביע מחויבות ותודה זו באופן קיצוני לשום צד. לא לצד החמוץ ולא לצד המתוק. גם השאור וגם הדבש גורמים להחמצה של העיסה. החמצה היא גם פספוס של המטרה. כאשר אדם מביע את עצמו בצורה קיצונית, בין לקצה החמוץ, הקפוץ, הצר והמנוכר, ובין לקצה המתוק, הגאה, המתרברב, המתוכחם – הוא בעצם מפספס את המטרה. הוא לא מתחבר נכון לשכינה השורה בשמים ובארץ.  התורה מבקשת שנביע את הכרת תודתנו לקב"ה, את מחויבותנו לעבודתו, בצורה שמשקפת הבנה נכונה של מציאות השכינה בעליונים ובתחתונים. ומציאות זו היא מציאות של אמצע ולא של קצוות.

מציאות של אמצע אין משמעותה מציאות של בינוניות, של חוסר מצוינות. ההיפך הוא הנכון. השרוי במידה קיצונית – אין לו ראייה שלמה של המציאות. בקצה של השיאור – הנטייה היא לראות את כל האירועים בפריזמה של הצד הרע שבהם, הקפוץ והמקומץ, הבהמי, השטחי. בקצה של הדבש הנטייה היא לראות את האירועים בפריזמה של הצד הטוב, הנהנתני, הגאה, המתוחכם.

בראייה של "שאור" קשה לדון לכף זכות, קשה להיות סבלן להתנהגותם של אחרים, קשה למצוא את הטוב הגנוז באירועים הקשים, וקשה להכיל ולקבל את השונה. זהו הצד שמפתח שנאה לכל דבר שונה ממנו, עד כדי החרמה והוצאה מכלל הדברים שניתן לחיות איתם בהרמוניה. ראייה כזו מצמצמת את שכינתו של הקב"ה מאותם מקומות ולפיכך – איננה משקפת נכונה את המציאות של "מלא כל הארץ כבודו".

בצד השני, ראייה של "דבש" לא בטוח שכלל רואים את האחר, את היופי שבפשוטות, את העובדה שלא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ושוב מפספסים את מציאות הקב"ה שבלעדיו לא היינו מגיעים למתוק, שרואה וחפץ ב"שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו". הראייה של "דבש" שוב מצמצמת את מציאות הקב"ה עם החזק ועם החלש, ואוטמת את האדם בנהנתנות וגאווה תוך הזנחת החלש.

על כן, אמרה תורה: כל שאור וכל דבש – לא תקטירו ממנו. הביטוי של ראייה נכונה של מציאות ה' בעולם היא ראייה מאוזנת, ראייה של אמצע ולא של קצוות, ראייה של סבלנות ולא של שנאה, ראייה של התחשבות ולא של הזנחה, ראייה שכל טוב רואה קצת רע ולפיכך איננה מתגאה, ובכל רע רואה קצת טוב ולפיכך נותנת תקווה, ראייה שלא מוציאה שום התרחשות ואירוע מתחת כנפי השכינה.

וזהו מסר נפלא להתחיל איתו כל יום – ובכל אירוע שיקרה במהלך היום – להגיב בצורה מאוזנת, שקולה, הרואה בכל אירוע את יד ה' וחסדיו כי לא תמו: "חסדי ה' כי לא תמנו – כי לא כלו רחמיו".