יום שבת, 20 בספטמבר 2014

עיון בפרשת עגלה ערופה


אלול תשע"ד
לעילוי נשמת אבי יהודה ברגמן ז"ל

פרשת שופטים שקראנו השבת מסתיימת בפרשת עגלה ערופה:
(א) כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ:
(ב) וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל:
(ג) וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל:
והנה במשנה במסכת סוטה מצאנו:
"נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים או לעיר שאין בה בית דין לא היו עורפין", ומבואר הטעם בגמרא: "דכתיב כי ימצא פרט למצוי". כלומר שהסיבה שבגינה לא עורפים במצב בו החלל נמצא בסמוך לעיר שרובה עובדי כוכבים הוא שמקרים של רציחות הם תדירים אצל עובדי הכוכבים והכתוב דורש "כי ימצא" כלומר כדי לבצע את טכס העגלה הערופה נדרש שמקרה הרצח יהיה דבר שאינו מצוי.
במשנה במסכת סנהדרין מצאנו דין בעניין אחר:
"הגונב את בנו: רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרין" ומבואר הטעם בגמרא:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו עמוד א
הגונב בנו. מאי טעמא דרבנן? אמר אביי: דאמר קרא כי ימצא - פרט למצוי. אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל, הכי נמי כי ימצא - פרט למצוי! כגון של בית פלוני דשכיחן גבייהו, הכי נמי דפטירי? - אמר ליה: אנא מונמצא בידו קאמינא. אמר רבא: הלכך, הני מיקרי דרדקי ומתנו רבנן כמצויין בידן דמו, ופטירי.
מהגמרא עולה שהיה לכאורה טעם לפטור את הגונב את בנו ומכרו מהטעם של "כי ימצא פרט למצוי" והרי הבן מצוי אצל אביו, ועל זה הקשתה הגמרא שלכאורה לפי זה השוכב עם אשה בעולת בעל במקום בו האישה מצויה בסביבתו יהיה פטור, ודחו זאת בכך שהפטור במקרה של גונב את בנו ומכרו נלמד והמילים "ונמצא בידו" – פרט למצוי. ומסכמת הגמרא שלפיכך תלמידים המצויים אצל רבם – רבם פטור אם גנב ומכר אחד מהם.
ובמאמר מוסגר :
כתב האלשיך הקדוש בפרשת וישב (בראשית כז, לז) במה שיהודה אמר להשבטים לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא, ומה הי' כוונתו במה שאמר כי אחינו בשרינו הוא, וי"ל דכוונתו היתה, דהנה מבואר כאן בגמרא דכשאחד גונב נפש המצוי בידו כבן ואח וכדומה ומכרו אינו חייב מיתה מטעם גונב נפש ומכרו, כי כתיב כי ימצא פרט למצוי, ושפיר י"ל דזה מה שיהודה אמר להם לכו ונמכרנו לישמעאלים, ואין לנו לחשוש ממה שאמרה תורה דגונב איש ומכרו וגו' מות יומת, כי וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרינו הוא כלומר ואין מצוי אצלנו יותר מזה, ושפיר לא נתייב ע"ז מיתה, ועיין לעיל (פה ע"ב) מה שהבאתי בשמו לגבי "וידינו אל תהי בו" עיין שם.
יש כאן שתי שאלות שצריך לשאול:
1.      מה עוזר התירוץ של הגמרא "אנן - מונמצא בידו קאמינא" – שהרי ונמצא בידו הכוונה נמצא עכשיו אבל לא היה מצוי קודם. ולכן אב ורב פטורים מדין מיתה אם גנבו את בנם/תלמידם, ונמצא שאותו עיקרון עדיין בתוקף והיה צריך להחיל אותו גם על כי ימצא איש שכב עם אשה בעולת בעל?
2.      נמצא שמהגמרא במסכת סנהדרין קשה על המקרה של עגלה ערופה. שהרי הגמרא בסנהדרין בידלה את המקרה של גונב וקבעה שהפטור שם נלמד מפסוק אחר: "ונמצא בידו", ולא מ"כי ימצא" ואם כן במקומות בהם כתוב כי ימצא – אין ללמוד מכך שמקום שבו היה המקרה מצוי יש פטור. ואם כך קשה על הגמרא במסכת סוטה הלומדת את הפטור מעגלה במקרה שנמצא החלל קרוב לעיר שרובה עובדי כוכבים מ "כי ימצא".
ישנם בראשונים מספר תירוצים לעניין – לא כולם ברורים לי. אבל נראה לי שהריטב"א התווה את העיקרון שלפיו "כל קרא לגופו" ולפי זה ניתן ליישב ולהסביר את כל המקרים. הריטב"א בעצם אומר ש"כי ימצא" אינו סיבה לפטור אלא סימן בלבד. ובכל מקרה יש לדון לגופו – אם יש סיבה לפטור אפשר לתלות אותו בסימן של "כי ימצא" אבל הכול בנסיבות הספציפיות של המקרה. ולפי הדברים הללו אפשר ליישב:

במקרה של אשת איש – המצב בו בדירה אחת או בבית אחד גרים מספר זוגות נשואים – דבר הגורם לכך שאנשים נמצאים לעיתים קרובות עם נשות חבריהם – גם אם אין בכך איסור ייחוד ממש (כגון שבעלה בעיר), הרי שעל פי רש"י מצב זה הנו מצב של "עשו שלא כדין" וממילא אם כתוצאה ממצב כזה קרתה עבירה – אין כל סיבה לפטור את המנאפים מכיוון שמלכתחילה המצב בו הייתה הזדמנות לעבירה היה שלא כדין. ולכן אין ללמוד מ"כי ימצא" רק בגלל שכתוב "כי ימצא". אילו המקרה שבו היו הנעבר והעבור מצויים זה אצל זה מותר – הרי שהייתה סיבה ללמוד פטור לכך. אבל מכיוון שעצם המצב הזה כבר היה שלא כדין – אין סיבה לפטור במקרה שהמצב הזה עצמו גרם לעבירה.

במקרה של גונב את בנו – המצב בו בנו מצוי אצלו הוא מצב תקין ואין בו שום פסול. כנ"ל לגבי תלמידים המצויים אצל רבם. ונמצא שאדם הגונב את בנו או רב את תלמידו – אף שהמעשה חמור, הרי שהתורה דרשה תנאים מחמירים יותר כדי לחייב את הגונב מיתה. ובמקרה שהנגנב היה מצוי אצל הגונב בהיתר – הרי שאין די הוכחה לכך שרשעות גדולה כל כך מקננת בסתרי ליבו של הגנב. שהרי לא היה צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי להשיג את הנגנב – הנגנב היה מצוי וקל היה לגנוב אותו. ומכאן שאין די כדי לחייב את הגנב בעונש חמור של מיתה. ולכן יש מקום לחפש סימנם במקרה לפטור את הגנב מדין מיתה. ולפי זה אין זה משנה ממש אם לומדים זאת מ"כי ימצא" או מ"ונמצא בידו" – וכל כוונת אביי ב "אנא מונמצא בידו" הייתה להוריד את רב פפא מהמחשבה השגויה ש"כי ימצא" הוא סיבה ולהסביר לו שזה בסה"כ סימן, והפטור נובע מגופו של עניין ולא ממילה כזו או אחרת דווקא. ואם הסימן של "כי ימצא" גורם לבלבול ולמחשבה שגם במקרה של אשת איש יש פטור – אז אביי יבחר סימן אחר כדי שהסימן לא יבלבל את הדעת הנותנת שיש לדון לפי גופו של עניין ולא לפי המילים דווקא.

ובמקרה של עגלה ערופה – הרי התורה התנתה מספר תנאים לעריפת העגלה שאמורים לקרב את פתרון התעלומה של הרצח. הנחת העבודה היא שרצח כזה הוא דבר חריג בקהילות היהודים, ולפיכך אם יעשו מזה עסק גדול, וימקדו את החשד במקום הקרוב לחלל, הרי שהאמת תתברר ותצא לאור כפי שכתבו הפרשנים. אבל במקרה שהחלל נמצא בסמוך לעיר שבה רוב עובדי כוכבים, והרצח מצוי בה, הרי שמקרה כזה אינו מקרה חריג, וטקס העריפה לא יעשה ככל הנראה רושם רב על הגויים, וכמו כן אין טעם באמירות כגון "ידנו לא שפכו" המבטאות את האחריות של ליווי ושמירה על הדרכים שאינן רלוונטיות בעיר שרובה עובדי כוכבים ואין בה שלטון הלכתי. ועל כן, במקרה של חלל הסמוך לעיר עכו"מ יש לתלות שאין אשמה בעם ישראל שיש לכפר עליה, אלא האשמה היא בגויים, ומממילא כל הטכס מתייתר. ולפיכך יש לחפש לכך סימן במילים "כי ימצא". אך הפטור עצמו נובע מגופו של עניין ולא רק מעצם הכתוב.


אנחנו נמצאים בתקופה בה העיקרון הזה של עיר שרובה עכו"מ והרצח מצוי שם בא לידי ביטוי בצורה מזעזעת של עריפה לא של עגלות אלא של ראשים של אנשים תמימים וחסרי ישע. האכזריות שנשקפת ממזרח ממחישה לנו עד כמה מה שרחוק מהערכים של התורה הקדושה שלנו יכול להגיע למעשי זוועה, ועד כמה הערכים עליהם מצפה התורה שהחברה שלנו תהייה מושתתת, הם ערכים של כבוד החיים, וכבוד האדם, ועם סט נעלה כזה של ערכים, הרי שבמקרה שבכל זאת מתגלה חלל בסמוך לערים שלנו – יש לעשות מכך עסק גדול ולבדל את המקרה הזה מההתנהגות הנורמאטיבית המצופה מציבור יהודי.