עומדים אנו בפתחה של שנה חדשה. בקידוש ברכנו "שהחיינו וקיימנו והגיענו
לזמן הזה". אנחנו שמחים שהגענו לזמן הזה. מעגל הזמן מאפשר לנו לשוב לאותו
רעיון של התחדשות, של התארגנות מחדש, באופן שיביא לידי ביטוי את היכולות שלנו, את
הכישרונות שלנו, ואת הרצונות שלנו לפעול ולעשות טוב לנו ולסביבתנו הקרובה והרחוקה.
אחד הגורמים המרתיעים אנשים רבים מלבחון מחדש את אופן פעולתם הוא
השינוי. האדם כבר מכיר את שגרת חייו, וגם אם היא לא אידיאלית, הוא התרגל אליה כבר,
ויודע לחיות עם יתרונותיה וחסרונותיה של שגרה זו. אימוץ דפוסי חשיבה חדשים, שיטות
חדשות, ותכסיסים חדשים – דורשים השקעה לא מבוטלת של זמן, מחשבה, תכנון, וגיוס
מוטיבציה לשינוי – וזה אינו דבר קל לאף אחד. וקיים הפחד והספק – אולי הכלים החדשים
שבחרתי אינם טובים, אולי הם יעמתו אותי עם מציאות חדשה שאתה אינני יודע להתמודד
וכיוצא בזה.
לכן, לכאורה, לא כל אדם שמח בהכרח להגיע ל"זמן הזה". ישנם
אנשים רבים שטוב היה להם אילו היו נשארים באותה שגרה, באותם הרגלים, ולא מגיעים
לנקודה בה הם אפילו צריכים לשקול מחדש את דרכם ואת מעשיהם. וגם אילו השמחים להגיע
לאותה נקודה – כאשר הם בוחרים כלים חדשים ומאמצים דפוסים חדשים – יש בליבם ספקות
האם אכן הפעולות הללו יובילו למציאות טובה יותר.
ואם כן לכאורה – קיים ספק האם אותה נקודה בזמן היא אכן נקודה שתביא
טוב לאדם – ומכאן עולה השאלה של ספק ברכות להקל? שהרי בכל הברכות – אם יש לאדם ספק
אינו מברך ומדוע בברכת שהחיינו אנחנו מברכים למרות הספק?
לפני כשבועיים לקחתי קלמנטינה חדשה מהמקרר ורציתי לברך שהחיינו.
קילפתי את הקליפה, ואז, כשהפרי עוד שלם, בלי לדעת את טיבו וטעמו, בלי לדעת האם זו
קלמנטינה כמו שאני אוהב – ללא גרעינים, מתוקה ובעלת מרקם נעים אני מברך או שמא
תהייה זו קלמנטינה של תחילת עונה – חמוצה ומלאת גרעינים? האם בכלל הייתה לי הנאה
מקלמנטינה שכזו? יש כאן ספק – ואף על פי כן הציווי הוא לברך שהחיינו לפני שפותחים
את הפרי – לפני שיודעים את התשובה לשאלה.
ואכן, מצאנו בדברי חכמנו ז"ל שברכת שהחיינו שונה מהברכות הרגילות
לעניין ספק ברכות להקל. מסביר זאת בסברה בשו"ת מור וקציעה (סימן תלב):
לא שייך בברכת שהחיינו ספק ברכות להקל,
לפי שברכה זו נתקנה על שמחת הלב ששמח בהנאה חדשה הבאה לו, הן בראייה ובשמיעה הן בדבר
גופני, או רוחני, כל דבר אשר יבוא לפרקים מזמן לזמן, והנפש נהנה ממנו, חובה על האדם
לברך ולהודות עליו על השמחה והנאה רוחנית שהשיגה.
אנחנו מתקרבים לסוכות ומצאנו כעיקרון זה גם בילקוט
הגרשוני: (סימן תרמו סק"ח) שכתב בשם ספר מקרי דרדקי (פרשת אמור) וז"ל:
מסתבר דמברך שהחיינו על ד' מינים גם אם
אין לו הדסים, שיהיו מכוונים תלת על תלת כראוי, הגם שאינו מברך על נטילת לולב, משום
דלא גרע שמחת מצות חצי שיעור משמחת קרא חדתא, גם אפילו לא נאמר סברת הב"ח (סימן
כט) דעל ברכת שהחיינו לא אמרי ספק ברכות להקל, וכן עשיתי כמה פעמים שלא היה לי הדס
כרצוני, ולא ברכתי ברכת לולב, וברכת שהחיינו אמרתי, עכ"ל. אלא שבעיקר הדין אם
יש מצוה בחצי שיעור, האריכו האחרונים בזה. שהשבות יעקב (ח"ב סימן יח) ס"ל
שאין שום מצוה בחצי שיעור. אולם דעת החיד"א (ברכי יוסף סימן תפב) ובחיים שאל
(סימן ד) שיש קצת מצוה בחצי שיעור.
הרי שהעיקרון הוא שברכת שהחיינו היא על השמחה
שבלב ולא על המצווה עצמה, ולכן גם בחצי שיעור היות ויש שמחה בקיום המצווה (גם אם לא
במלואה) הרי שעל זה אפשר לברך.
כעין זה עוד מצאנו גם בשו"ת רדב"ז מכתב
יד - אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן ה בעניין מי שקנה תפילין של רש"י ושל
רבנו תם שמברך שהחיינו על זה ועל זה:
שאלת: ממני אודיעך דעתי, במי שקנה תפילין
חדשים אם מברך עליהם שהחיינו.
תשובה: לא ידעתי מקום לשאלה זו, שאם הם
חדשים לו, כלומר שלא היו לו תפילין ועתה קנה אותם לקיים המצוה, פשיטא שיברך עליהם1
דמאי שנא מכל שאר המצות סוכה ולולב ושופר ומעקה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא
פרק י"א מהלכות ברכות [ה"ט] וז"ל, כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר
וכו', וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין וכו', וכן מצוה שאינה תדירה וכו'
כגון מילת בנו ופדיון הבן, מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו, ואם לא בירך על סוכה ולולב
וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשיה, מברך עליהן בשעה שיצא בהם ידי חובתו, וכן כל כיוצא בזה2
ואפילו יש לו תפילין אחרים וקנה אלו כדי
שיהיו לו שנים, למה לא יברך עליהם, מי גרע מקונה כלים חדשים שחייב לברך עליהם אפילו
שיש לו כמה כיוצא בהם, ובתפילין כולהו איתנהו, דאי הוה משום שמחה הא כתיב שש אנכי על
אמרתך, ואי משום דחשיבי, אין לך כלי חשוב מתפילין, ואי משום מלבוש הרי הם מלבוש, דהכי
קיל"ן [ערובין צ"ה ע"א] במוצא תפילין דמכניסן זוג זוג דרך מלבוש, הלכך
איני רואה טעם לפטור אותו מברכת שהחיינו3
והוי יודע דלאו דוקא חדשים אלא אפילו שחקים
נמי חייב לברך, והכי איתא בהדיא בירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג] א"ר חייא
לא סוף דבר חדשים אפילו שחקים כאלו חדשים ע"כ וכתבו בשם רבנו יהודה ז"ל ודוקא
שחקים החשובים כעין חדשים ע"כ והאי טעמא לא שייך בתפילין דכולהו חשובים נינהו,
וזה פשוט ולא היה כדאי לישאל עליו. ומי שרגיל להניח שתי תפילין כדי לצאת ידי המחלוקת
ומניחן בבת אחת, מברך על שניהם. אבל בזה אחר זה לא, משום ספק ברכה לבטלה, לענין ברכת
שהחיינו אם קנה אותם זה אחר זה מברך לכל אחד בפני עצמו, דלא גריעי מכלים חדשים דשמח
הוא בהם לקיים המצוה לדעת הכל, וחשיבות נמי אית בהו אפילו שהם פסולים לדעת בר פלוגתיה,
דאיכא בהו כמה אזהרות וכמה פרשיות, הילכך לכל אחד מברך ברכת שהחיינו, ואין בכאן ספק
ברכה בטלה, שאין הברכה על המצוה אלא על השמחה. ומיהו אם קנה שניהם כאחד ברכה אחד לשניהם,
וכן לשני חתנים וכן לשתי מילות, וכן כתבו הפוסקים. והנראה לעניות דעתי כתבתי.
ומכאן שלושה מסרים בעניין שהחיינו:
1.
לשמוח
על עצם היכולת לבחור בשינוי - "הזמן הזה" של השנה החדשה
– מזכיר לנו כי ביכולתנו כבני אדם לבחור לשנות את דרכינו כדי להביא אותנו למציאות
טובה יותר. איננו כבולים בהרגלים ובהתחייבויות – אותם התרנו הבוקר בהתרת נדרים.
אנחנו חופשיים כעת לבחור דרכים חדשות ולאחוז בכלים חדשים כדי לשפר את עצמנו ואת
מעשינו ולהביא אותנו ואת סביבתנו למציאות טובה יותר. ולכן מברכים למרות הספק האם
הזמן החדש הזה אכן יביא לתוצאה המקווה – הברכה היא על עצם היכולת לבחור ולשנות.
2.
לשמוח
בהתחלות גם אם הן קשות – כל ההתחלות קשות – אולי קצת חמוצות,
אולי עם קצת גרעינים שמפריעים, אבל בכל זאת – זו התחלה של משהו חדש, ואם נתמיד
ונרצה ונעשה מה שצריך – החמוץ יהפוך למתוק, והקשה יהפוך לקל – ולכן גם בהתחלה
החמוצה יש שמחה ולכן מברכים גם על ספק פרי טעים או לא – כי ההמשך ודאי יהיה טוב יותר
וצריך איפשהו להתחיל....
3.
לשמוח
גם כשהמציאות עוד לא שלמה – לפעמים אי אפשר להשיג את הכול וגם אם
המציאות עוד לא שלמה – צריך להסתכל על מה שיש, ולשמוח בזה. גם אם אין את כל ארבעת
המינים אבל יש מין אחד – אפשר לשמוח במצווה.
שנזכה להיות בשמחה תמיד!
