חירות האדם וסיפור יציאת מצריים

פסח הוא חג החירות. חירות היא היכולת לפעול על פי הרצון החופשי של האדם ולא על פי השפעות חיצוניות או פנימיות שאינן נובעות מהרצון הטהור של האדם.

במהלך השנה, אנחנו מושפעים מהסביבה, משיחות עם אנשים, מאמונות ודעות, וגם מהאופן בו אנחנו בוחרים לפרש את המציאות. אבל מרגע שבחרנו את הפרשנות שלנו – הטבע האנושי נוטה להתרגל לפרשנות זו ולגזור ממנה התנהגות השוכנת בתת מודע. הפרשנות מקבלת תוקף של אמת ומתקבעת כתפיסה של המציאות, ומאפשרת לנו לפנות משאבים לעניינם אחרים. כל מאורע שנפגוש מעתה יחושב בתודעתנו על בסיס אותן אמונות ודעות מבלי שנידרש לתקף אותן שוב.

מנגנון זה הנו מנגנון הישרדותי של האדם כאדם. אילו היינו צריכים לפקפק כל פעם מחדש בשאלה האם למשל מגע האש מסוכן לנו או לא – היינו מתקשים לבצע הרבה פעולות שגרתיות כי מוחנו היה כל הזמן עסוק בשאלות בסיסיות.

אבל בכל מה שנוגע לעולם הרוחני – אנחנו יודעים שיש מוניטין רע לכוחו של הרגל. לביצוע המצוות כמצוות אנשים מלומדה. "אשר אנכי מצווך היום" - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. יש שפירשו שכשדבר אינו חדש הוא פחות חביב ולכן בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כדי שיהיו חביבים עליך. אבל ערוך השולחן מסביר שחידושי תורה מתגלים בכל יום ויום.

המשמעות העמוקה של הדברים היא שהתורה היא אוסף העקרונות שלפיהם יש לפרש את המציאות. אסתכל באורייתא וברא עלמא. אבל העולם משתנה ללא הרף. ועל כן האדם צריך להתבונן יום יום מחדש במציאות המשתנה, ולשאוב שוב מתוך התורה את הפרשנות הנכונה למציאות המשתנה על פי אותם עקרונות שהם נצחיים. לכן בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים ממש. כי כל יום צריך פרשנות אחרת של העקרונות כדי להתמודד עם המציאות שאינה מפסיקה להשתנות.

בחג הפסח אנחנו מצווים לספר כיצד יצאנו ממצריים, כיצד בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה, מתקשים בחלק מהתקופות להיפטר מהרגלים, אמונות ודעות ישנות שהתאימו אולי למציאות של שעבוד בלי החירות להשכיל כי אותה מציאות השתנתה, ומי שלא יכול היה לשנות את התנהלותו התקשה להאמין לאותות שעשה משה במצרים, והתגעגע לקישואים ולדלועים שאכל כשגופו ונשמתו משועבדים לנכרים.

ומכך נלמד אנו לחיי היום יום, שהחירות האמתית בכוחה להביא אותנו לשבור את ההרגלים הישנים, להביא אותנו לשיאים חדשים ולמחוזות שטרם כבשנו, ושאנחנו נדרשים כל הזמן להתאים את אורחות חיינו למציאות המשתנה על פי העקרונות הנצחיים של התורה והמוסר. הדבר נכון הן לאורחות חיינו המעשיים, והן לאמונותנו ודעותנו. ובהקשר זה כתב הרב קוק:

"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד עבודתו הזריזה (אורות הקודש, ב, שי"ד).