לראש השנה תשע"ז

הרמח"ל בחיבורו "מאמר החכמה" – "מלמד לאדם דעה בינה והשכל בסוד ה' על תפלת ראש השנה". עיקר החיבור עוסק בהסבר המילים שבברכה המורחבת של "אתה קדוש" בתפילת שמונה עשרה. אבל יש גם כמה ספיחים מעניינים. אחד מהם עוסק בעניין התשליך. ואומר הרמח"ל שעניין "תשליך במצולות ים כל חטאתם" פירושו שכמו שאם אתה זורק אבן למים, האבן משנה את מבנה שטח המים אבל רק לרגע, ואחר כך כשהאבן שוקעת לא רואים בכלל שנפלה אבן באותו מקום וצורת המים חוזרת להיות כשהייתה בראשונה – וזה טבעם של המים, כך הקב"ה מעביר את הרע מבריותיו באופן שלא יישאר ממנו רושם כלל.

התפיסה הזאת מתכתבת  בצורה טבעית עם מה שכתב הרמח"ל במסילת ישרים בפרק ד' – "הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף – איך יוכל לתקן את הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?" – והוא עונה: "אמנם מידת הרחמים, היא הנותנת ... שהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הצרון כעקירת המעשה, דהיינו שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו, ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעקרא – כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי, והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא, ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו – הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר, ומתכפר לו, והוא מה שאמר הכתוב: "וסר עונך וחטתך תכפר" שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר – במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה – למפרע".

ואמנם יש לדייק בלשונו של הרמח"ל, ולראות שמה שכתב בשני המקומות עוזר להבין ביתר דיוק את דבריו. הרי שרצח אדם את חברו – היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות? ברור שלא. גם אם האדם יחזור בתשובה ברמה הכי עליונה שיש – לא יוכל להסיר את המעשה העשוי (הרצח) מן המציאות (ולהחזיר את הנרצח לחיים). אבל את מה כן אפשר להסיר מן המציאות? את העוון: "וסר עוונך וחטאתך תכופר"
 את הרוע שגרם למעשה. כאשר אדם עובר עבירה – יש אנרגיה של רוע, של החטאת המטרה של האדם בחיים, והיא מתבססת ועושה רושם באדם, וגורמת לו להוסיף לחטוא. התשובה – מסירה את הרוע, מסירה את הרושם לגמרי, אבל לא משנה את המציאות של מה שכבר נעשה. האבן שנפלה לתוך המים – תישאר שם ושום כוח רצון לא יוכל להזיז אותה משם בכוח המחשבה לבדה. במקרה של אבן המעשה הפיך, אבל במציאות של עבירות שאינן הפיכות – התשובה לא יכולה לשנות את המציאות אבל היא יכולה לשנות את האנרגיה שמקננת באדם – היא יכולה למחוק את אותה אנרגיה שלילית ולגרום למצב שכאילו לא הייתה באדם מעולם אנרגיה שלילית כזו. והסיבה לכך היא מידת הרחמים, אבל גם טבעה של הנשמה שהיא זכה ונקיה, והחטא הוא כמו ענן אבק המסתיר את טבעה האמתי.

בראש השנה אנחנו אמנם לא עוסקים בנושא התשובה כנושא עיקרי, אלא בהמלכת הקב"ה בעולם. אבל הדברים בכל זאת קשורים, כפי שמסביר הרמח"ל במאמר החכמה: "בראש השנה מחדש האדון ברוך הוא מציאות כל הנמצאים ומתכון לקבוע הטוב שבהם שישאר לנצח, ולדחות הרע שבהם עד שתטהר הבריאה ממנו ותהיה ראויה לאור באור פניו לנצח נצחים". העברת הרע מן העולם "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ" היא תנאי הכרחי להמלכתו של הקב"ה בעולם. ומה שאנחנו יכולים לקחת מזה בתקופה שבה מתגלה כל כך הרבה רוע בעולם, הוא שהרוע הזה איננו טבוע בטבע העולם, וגם לא בטבע האדם. את כל הרוע שנעשה לא ניתן להחזיר, לא ניתן להשיב, אבל את האנרגיה השלילית, את השחתת הדעות והמחשבות, אפשר גם אפשר להשיב ולעקור אותה למפרע. כמו שברמה האישית אדם יכול לנער מעליו את האנרגיה השלילית ולחזור למצב הטבעי שבו נובע ממנו טוב, כך גם תפילתנו לתיקון עולם – שהעולם ינער מעצמו את הרוע, ויחזור לטבעו שהוא טוב – ותתגלה מלכות הקב"ה בעולם.

חירות האדם וסיפור יציאת מצריים

פסח הוא חג החירות. חירות היא היכולת לפעול על פי הרצון החופשי של האדם ולא על פי השפעות חיצוניות או פנימיות שאינן נובעות מהרצון הטהור של האדם.

במהלך השנה, אנחנו מושפעים מהסביבה, משיחות עם אנשים, מאמונות ודעות, וגם מהאופן בו אנחנו בוחרים לפרש את המציאות. אבל מרגע שבחרנו את הפרשנות שלנו – הטבע האנושי נוטה להתרגל לפרשנות זו ולגזור ממנה התנהגות השוכנת בתת מודע. הפרשנות מקבלת תוקף של אמת ומתקבעת כתפיסה של המציאות, ומאפשרת לנו לפנות משאבים לעניינם אחרים. כל מאורע שנפגוש מעתה יחושב בתודעתנו על בסיס אותן אמונות ודעות מבלי שנידרש לתקף אותן שוב.

מנגנון זה הנו מנגנון הישרדותי של האדם כאדם. אילו היינו צריכים לפקפק כל פעם מחדש בשאלה האם למשל מגע האש מסוכן לנו או לא – היינו מתקשים לבצע הרבה פעולות שגרתיות כי מוחנו היה כל הזמן עסוק בשאלות בסיסיות.

אבל בכל מה שנוגע לעולם הרוחני – אנחנו יודעים שיש מוניטין רע לכוחו של הרגל. לביצוע המצוות כמצוות אנשים מלומדה. "אשר אנכי מצווך היום" - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. יש שפירשו שכשדבר אינו חדש הוא פחות חביב ולכן בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כדי שיהיו חביבים עליך. אבל ערוך השולחן מסביר שחידושי תורה מתגלים בכל יום ויום.

המשמעות העמוקה של הדברים היא שהתורה היא אוסף העקרונות שלפיהם יש לפרש את המציאות. אסתכל באורייתא וברא עלמא. אבל העולם משתנה ללא הרף. ועל כן האדם צריך להתבונן יום יום מחדש במציאות המשתנה, ולשאוב שוב מתוך התורה את הפרשנות הנכונה למציאות המשתנה על פי אותם עקרונות שהם נצחיים. לכן בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים ממש. כי כל יום צריך פרשנות אחרת של העקרונות כדי להתמודד עם המציאות שאינה מפסיקה להשתנות.

בחג הפסח אנחנו מצווים לספר כיצד יצאנו ממצריים, כיצד בני ישראל הלכו במדבר 40 שנה, מתקשים בחלק מהתקופות להיפטר מהרגלים, אמונות ודעות ישנות שהתאימו אולי למציאות של שעבוד בלי החירות להשכיל כי אותה מציאות השתנתה, ומי שלא יכול היה לשנות את התנהלותו התקשה להאמין לאותות שעשה משה במצרים, והתגעגע לקישואים ולדלועים שאכל כשגופו ונשמתו משועבדים לנכרים.

ומכך נלמד אנו לחיי היום יום, שהחירות האמתית בכוחה להביא אותנו לשבור את ההרגלים הישנים, להביא אותנו לשיאים חדשים ולמחוזות שטרם כבשנו, ושאנחנו נדרשים כל הזמן להתאים את אורחות חיינו למציאות המשתנה על פי העקרונות הנצחיים של התורה והמוסר. הדבר נכון הן לאורחות חיינו המעשיים, והן לאמונותנו ודעותנו. ובהקשר זה כתב הרב קוק:

"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד עבודתו הזריזה (אורות הקודש, ב, שי"ד).