אנו מצויים בתקופת בחירות. בתקופה בה נבחנים מנהיגי הציבור הן בדעותיהם הפוליטיות, הן בנאמנותם למצע מפלגתם, הן בחוקים החברתיים שחוקקו על ידם, אך גם, ואולי בעיקר נבחנים מנהיגי הציבור בדאגתם האמיתית לכלל לעומת דאגתם האישית למעמדם ולהישרדותם בחיים הפוליטיים.
ישנם רבים הקוראים להטלת פתק לבן בקלפי, לא בגלל שדעתם הפוליטית אינה חשובה להם, אלא בגלל שהם מאסו בפוליטיקאים ומנהיגי ציבור שאין טובת הכלל עומדת אצלם לפני שיקולים אישיים, אלא כל פועלם מונע אך ורק משיקולים אישיים.
ואכן, שונה היא ההנהגה הציבורית כמקצוע ממקצועות אחרים. כשלוחי ציבור, נתקלים מנהיגים פעמים רבות במצבים בהם עומדת בסתירה טובתם האישית למול טובת הציבור. כאן נבחנת גדולתו של מנהיג, היודע להקדים את טובת הציבור על פני טובתו האישית.
יתר על כן, תפקידי הנהגה ציבורית – טבעם שהם גורמים לפיחות במעמדו המקצועי של העוסק בהם. כבר דרשו חז"ל (עיין רש"י במדבר פרק יא פסוק כח) : " הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם". העיסוק הציבורי נוטל משאבים רבים מהעוסק בו ומפריע לו בהתפתחותו האישית. לא לחינם אנו אומרים בשבת: "וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה – הקב"ה ישלם שכרם" – כי כאן, בעלמא הדין, קשה שתשתלם עבודה כזו – לעוסקים בה באמונה. רק הקב"ה הוא יכול לשלם את שכרם כראוי.
ברצוני להתחקות אחר שני מנהיגים שהיו לעם ישראל, שלמה המלך ומשה רבנו, ולהשוות ביניהם בנקודת זמן מסוימת, בה נאלצו להתמודד עם סתירה לכאורה בין האינטרס האישי לטובת הציבור. ומתוך ההיסטוריה היהודית התנכית, כפי שמשתקפת בעיני חז"ל, נוכל לבחון את המציאות היום-יומית בה אנו חיים מתוך השקפה תורנית ולקוות לימים טובים יותר.
על נפילת ממלכתו של שלמה אנו קוראים בספר מלכים א' פרק יא:
מלכים א פרק יא (לקרוא מהר)
(א) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת: (ב) מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְדֹוָד אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה: (ג) וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ: (ד) וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְדֹוָד אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו:
(ה) וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים: (ו) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְדֹוָד וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְדֹוָד כְּדָוִד אָבִיו: ס
(ז) אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: (ח) וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן: (ט) וַיִּתְאַנַּף יְדֹוָד בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם: (י) וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד: פ
(יא) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ: (יב) אַךְ בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה: (יג) רַק אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי: (יד) וַיָּקֶם יְדֹוָד שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם:
ואמנם אמרו חז"ל – כל האומר שלמה המלך חטא אינו אלא טועה – שלא עבד הוא בעצמו אלהים אחרים אלא הניח לנשיו לעבוד ולכן נקראת עבודה זו על שמו. ועדיין – עצם הייחוס של עבודה זרה לשלמה הוא נפילה נוראה ללא ספק ועונשה בצידה ככתוב.
מה גרם לנפילה הנוראית הזו? כיצד קרה לשלמה שממצב של: (מלכים א ג,ג) "וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת יְדֹוָד לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו" הגיע שלמה המלך לעת זקנתו למצב של : "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְדֹוָד אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו" ?
לשם כך, נבחן את נקודות הציון המרכזיות בחייו של שלמה, ונראה כי בכל נקודות ציון אילו,
שלמה מוצג לפנינו כסמל של פסגת החכמה האנושית. הנה כמה נקודות ציון בחייו וציטוטים קצרים ומאפיינים:
א. המלכתו בגיל צעיר וקיום צוואת דוד המלך דוד-
מלכים א פרק ב
(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר:
…
(ה) וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ
אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: (ו) וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל: ס (ח) וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַידֹוָד לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב: (ט) וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל: (י) וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד:
והנה עמך – כי שמעי היה רבו של שלמה ומאנשי עצתו – ושלמה נצרך לחכמה יתירה על מנת לממש את צוואת דוד בעניינו של שמעי, וכך עשה כפי שכתוב בשלהי פרק ב.
ב. המזבח בגבעון ובקשת החכמה בחלום –
מלכים א פרק ג
(ה) בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְדֹוָד אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ: (ו) וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: (ז) וְעַתָּה יְדֹוָד אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: (ח) וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: (ט) וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: (י) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: (יב) הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ:
שלמה שואל מחכמה ומקבל את פסגת החכמה.
ג. משפט שלמה
(טז) אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו: (יז) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת: (יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת: (יט) וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָיְלָה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלָיו: (כ) וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי: (כא) וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי: (כב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (כג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי: פ (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת: (כו) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ: (כז) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הִיא אִמּוֹ: (כח) וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:
(אם יש זמן: תורת הכרעת הספקות + מלבים):
רלב"ג מלכים א פרק יא פסוק מ
השמיני והוא במדות והוא להודיע שהוא ראוי לשופט שיתחכם בתחבולות לעמוד על אמתת הדברים אשר תהיה בהם טענה בין איש לרעהו הדברים רחוקים שיביאו לעמוד על זה מזולת שירגישו בעלי הריב שמאלו הדברים יעמדו על אמתת זה כמו שתראה במה שזכר משתי הזונות שבאו לפני המלך זאת אומרת בני החי ובנך המת וזאת אומרת בני החי ובנך המת שאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים ומזה הענין עמד על אמתת הדבר כי אשר אינה אמו לא תחוס אם יגזרוהו לשנים וזה מן התחבולות הטובות שראוי שיעשו אותן השופטים הישרים לפי חכמתם כי לא יספיק להם שיתנהגו בזה לפי הנאמר לפניהם אבל ראוי שיעמיקו לעמוד על האמת כדי שישפטו לפי האמת לא לפי הנאמר לפניהם לבד שאם היה שופט שלמה מזה הצד הנה היה ראוי לו שיאמר שישאר הילד החי לאשה המחזקת בו ולא יצא מתחת ידה בעבור זאת הטענה המופשטת מהעדות והנה יגיע מזה תועלת עוד בדברים המדיניים כי המון העם כשיראו עוצם תחבולות השופט לעמוד על אמתת הדברים ייראו מעשות דבר בלתי ראוי בראותם כי כל דבר לא יכחד ממנו ויהיה זה סבה אל שישלם הצדק והיושר במדינה:
מלבים : גם לי גם לך לא יהיה: "ר"ל אחר שכבר עמד ערעור על הילד ויהיה תמיד בספק מי אמו, עד שלא יהיה לשנינו בבירור – לכן גזרו"
ד. היחסים עם חירם מלך צור
כששלח שלמה בקשה לארזי הלבנון, מגיב חירם: (מלכים א פרק ה, פסוק ג): (כא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְדֹוָד הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל
הָעָם הָרָב הַזֶּה:
ה. ביקור מלכת שווא
מלכים א פרק י
(א) וּמַלְכַּת שְׁבָא שֹׁמַעַת אֶת שֵׁמַע שְׁלֹמֹה לְשֵׁם יְדֹוָד וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת:
(ג) וַיַּגֶּד לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת כָּל דְּבָרֶיהָ לֹא הָיָה דָּבָר נֶעְלָם מִן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ: (ד) וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה: (ו) וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ: (ז) וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי: (ח) אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד הַשֹּׁמְעִים אֶת חָכְמָתֶךָ:
ו. הספר הנלווה של שלמה לעומת הספר הנלווה של דוד
דוד כתב את מזמורי תהילים – ואנכי תולעת ולא איש
שלמה כתב את קהלת – בו מתוארת פסגת החכמה והאיסוף האנוכי.
אחר שנזכרנו בנקודות הציון המרכזיות ובסמל של שלמה כחכם מכל האדם – נוכל לקרוא את דברי המדרש, החושף את עומק הסיבה לנפילתו של שלמה המלך:
שמות רבה (וילנא) פרשה ו ד"ה א וידבר אלהים
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק, הה"ד (קהלת ב) ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה ונתן למלך מקצת מצות שנא' (דברים יז) לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וגו', ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו, עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה ואמר למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים לא בשביל שלא יסור לבבו אני ארבה ולבי לא יסור…
דבר זה שאמר הקב"ה לא ירבה לו נשים לא אמר לו אלא בשביל לא יסור לבבו … מה כתיב ביה (מ"א =מלכים א'= יא) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, אמר רשב"י נוח לו לשלמה שיהא גורף ביבין שלא נכתב עליו המקרא הזה, ולכך אמר שלמה על עצמו (קהלת ב) ופניתי אני לראות חכמה ודעת הוללות וסכלות, אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה ואותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות היו, למה כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזרותיו של ממ"ה הקב"ה דברים אשר הם חצובים מלפניו, שכל דבר ודבר שיוצא מלפניו טרם הוא נמלך בפמליא של מעלה ומודיע להם הדבר כדי שידעו ויעידו כולן כי דינו דין אמת וגזירותיו אמת וכל דבריו בהשכל, וכה"א (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה ואומר (דניאל ד) בגזירת עירין פתגמא שלפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי!
כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו, ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר ה' למה הרעות לעם הזה התחיל לדון לפניו (כמו שכתוב למעלה), וע"ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו, כי מה האדם שיבא אחרי המלך, וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקב"ה את אשר כבר עשוהו, מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות לו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה.
היכן גילה הקב"ה למשה שעתיד פרעה לחזק את ליבו? מפנה אותנו המהרז"ו למדרש פרשת שמות פרשה ג סימן ט:
"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, ראה הקב"ה מה עתיד פרעה הרשע לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחותו וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות בזמן שתלך בשליחותי כדי שלא ישיח דברים כלפי מעלה ואעפ"כ הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר (קהלת ז) כי העושק יהולל חכם."
מסיים המדרש שמדבר על שלמה ומשה :
ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הה"ד וידבר אלהים אל משה, ולפי שנסתכל הקדוש ב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במדת רחמים, הה"ד ויאמר אליו אני ה'.
וכאן למעשה חושף המדרש את עומק הנקודה בהבדל שבין שלמה למשה: משה פעל מתוך אינטרס ציבורי טהור – למען עם ישראל היה מוכן הוא להסתכן בהרהור אחר מדותיו של הקב"ה. וכיון שראה הקב"ה שהדבר נעשה לטובת הציבור – לא נענש על כך משה. אולם שלמה נענש גם נענש כפי שקראנו בספר מלכים פרק יא. ומכלל הן אתה שומע לאו – כלומר מתוך ההשוואה שהווה המדרש בין שלמה למשה בפעולות אך הציב בניגוד בתוצאה – אנו למדים שנפילתו של שלמה הייתה כיון שהוא העדיף את האינטרס האישי על האינטרס הציבורי.
העולה מדברי המדרש הוא ששלמה התעלה מעל כל חכמה אנושית אפשרית – עד שגמר אומר להתחיל ולהתנסות בפעילות בשדה החכמה האלוקית. "אני ארבה ולא אסור" בא לאחר שהשיג את כל מה שניתן היה להשיג, והבין את כל אשר ניתן להבין – הגיע לנקודה בה שאל את עצמו – מה הלאה? מהו האתגר הבא לאדם חכם כמוני? והתשובה הייתה – להעמיד את החכמה למבחן הנמצא מעבר לגבולות השגרתיים – לנסות להתחכם על הצו האלוקי – ועל הגזרה האלוקית ולומר – אני חכם עד שאוכל להרבות ולא לסור.
אבל שלמה לא ידע אם אילו עצמות הוא "מתעסק" כפי שכתב הרלב"ג:
רלב"ג מלכים א פרק יא פסוק מ:
השלשים וששה הוא להודיע עוצם החכמה האלהית במה שהזהירה המלך שלא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים כי שלמה עם היותו חכם שבאנשים נכשל בזה כי מחשקו להרבות סוסים היו באים סחרי המלך שם לקנות לו סוסים ואחשוב גם כן שזה היה סבה להתחתן עם פרעה מצורף אל מה שהיה הומה לרבוי הנשים וזה היה סבה אל שהטו את לבבו באופן שהעלים עיניו מהם והניחם לעבוד אלהים אחרים והיה זה סבה אל שנחלקה מלכות בית דוד וזה היה סבה להעשות עגלי הזהב אשר היה סבה כל זה בסוף להכרית ישראל מעל אדמתו ולהחריב בית המקדש:
והדברים מדויקים מאד כשנקרא שוב את פרק יא בספר מלכים:
(א) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת:
(ב) מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְדֹוָד אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה:
שלמה לא אהב סתם נשים נכריות אלא דווקא מודגש כאן שאהב נשים מן הגויים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם. ה"סטייה" הזו מדרך ה' לא הייתה סטייה של תאווה אלא סטייה שנועדה לעמת את שלמה מול האתגר של המשחק בשדה החכמה האלוקית. ולכן החליט שלמה לתקוף את הגרירה שקבע הקב"ה: לא ירבה לו נשים -> לא יסור לבבו דווקא עם נשים שהן בקבוצת הסיכון כדי ליצור את ההתמודדות הראויה עם האתגר האישי.
(ג) וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ:
ועדיין לא אחרי אלוקים אחרים – אנו רואים שהיה כאן תהליך – תהליך של התמודדות רבת שנים של שלמה עם האתגר שהציב לעצמו.
(ד) וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְדֹוָד אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו:
ככל שארכה המערכה הניצחון של הנשים הנכריות הלך והתעצם – והכשלון של שלמה בשדה המערכה של ההתמודדות מול השכל האלוקי הלך אף הוא והתעצם.
(ט) וַיִּתְאַנַּף יְדֹוָד בִּשְׁלֹמֹה כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם: (י) וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד: פ
לשם מה נזכר בפסוק : "הנראה אליו פעמיים" ? התשובה כתובה בפסוק שלאחר מכן: בכל התגלות של הקב"ה לשלמה – הוזהר שלמה לשמור את דרך ה' ואת המצוות.
אבל אולי יש כאן אמירה נוספת: שלמה חטא בהליכה אחר אתגרים אישיים על חשבון האינטרס הציבורי. שלמה הלך אחר האגו האישי ושכח את ההשתלשלות המסוכנת שהדבר עלול לגרום בהשלכה הציבורית כפי שציין הרלב"ג. האתגר האישי של שלמה השליך מתוקף מעמדו על מעמדם של ישראל והביא בסופו של תהליך לחורבן ולגלות. ואם כן יש כאן הקפדה על מי ששתי התגלויות של הקב"ה היו אמורות לגרום לו לענווה יתירה, והוא נכשל בחטא של גאווה ושכח את ההתגלויות שהיו לו.
נמצאנו למדים עד כמה צריכים אישי ציבור להיזהר מלבכר את האינטרסים האישיים שלהם על פני האינטרסים הציבוריים. שהרי ראינו שגם שלמה המלך וגם משה רבנו הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה – כלומר מבחינת המעשה בפועל – הייתה חומרת הדברים שווה. אבל מצד העונש שאף הוא מעיד על חומרת המעשה – משה לא נענש ושלמה כן.
מי ייתן ויהיו כל נבחרי הציבור מקדימים את טובת הציבור לטובתם האישית – אין ספק שכך היא דרכה של תורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה