בקצרה,
עיין במשך חכמה ויקרא כג,כז מש"כ בדבר ההוא אמינא דר"ה אמור לעורר לתשובה ואז צריך לחזור בעשרה ימים ואז יום הכיפורים מכפר ואז שמח בסוכות. ולכן אמר אך ביום כיפור ובסוכות, דאף אם לבסוף לא התכפר לו ביום כיפור עדיין חייב לשמוח בסוכות.
ונשאלת השאלה מדוע? הרי ההגיון אומר שאכן יש כאן מהלך של ימים נוראים שכל שלב מוביל לשלב הבא ואם חלה תקלה באחד השלבים – אין סיבה לשמחה? וא"כ מדוע ההוא אמינא איננה נכונה?
ונראה לעניות דעתי שחג הסוכות הוא כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים – והסוכה היא בית שבנה לנו הקב"ה בהיותנו במדבר, במ"ט שערי טומאה, ובמצב זה בנה לנו הקב"ה סוכות מענני הכבוד להגן עלינו. כלומר, שגם כשעם ישראל נמצא במצב גרוע, מצב של חטא ושל ריחוק מהקב"ה – גם אז הקב"ה נמצא עימנו, ולכן גם אם חל קלקול בתהליך החזרה בתשובה – חג הסוכות מחייב אותנו לשמוח כיון שאנחנו יודעים שאף על פי שלא חזרנו בתשובה שלמה – מ"מ אנחנו בניו של הקב"ה והוא ישמור עלינו ויגן עלינו כמו שהיה במדבר.
ועוד נראה לי שיש בדבר מידה כנגד מידה, שכמו שההליכה אחרי הקב"ה במדבר הייתה נוגדת את ההגיון, כי זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים – ואף על פי כן – האמינו בני ישראל בה' והלכו במדבר, והקב"ה מכיר לנו טובה על כך: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך – אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – כלומר למרות שההגיון אומר שזו הייתה התאבדות ללכת למדבר, לארץ לא זרועה – מ"מ הלכנו אחרי הקב"ה מתוך אהבה – אהבת כלולותייך – אהבה שמקלקלת את השורה, איננה מתחשבת בהגיון, וסוחפת אותנו ללכת אחרי הקב"ה – כך גם הקב"ה מחזיר לנו מידה כנגד מידה, וגם אם יצאנו מהשורה, ולא הלכנו אחרי התהליך המתוכנן של חזרה בתשובה – הקב"ה מחזיר לנו מידה כנגד מידה ושומר עלינו כנגד ההגיון, וממילא חייבים לשמוח על כך.
וכעין זה גם מבואר מה שכתוב בפתיחה לספר מלאכי: אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְדֹוָד וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: כלומר הקב"ה אומר לישראל אהבתי אתכם וישראל מבקשים הוכחה לאהבה זו: במה אהבתנו? ואומר להם הקב"ה: הנה ההוכחה: הלא אח עשיו ליעקב - ולכן מצד הייחוס המשפחתי - אין סיבה להבחין ביניהם. ובכל זאת: ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי. ומוסיף הרד"ק שאם נאמר שאהבה זו באה מצד מעשיהם של ישראל לעומת מעשיהם של עשיו - זה איננו נכון כי הלא גם ישראל הכעיסו את הקב"ה במעשיהם וגם ארצם הייתה שממה לתוקפה מסוימת, וגם עשיו הכעיס במעשיו, ואף על פי כן, - וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר: כלומר לבסוף הקב"ה קיבל את תשובתם של ישראל והשיב אותם אל אדמתם, אבל הקב"ה לעולם לא יקבל את תשובתם של בני עשיו ולכן ישים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר. וזו ההוכחה לכך שהקב"ה אוהב אותנו כלומר זה לא מסיבה הגיונית או כתלות במעשינו אלא מהאהבה הקיימת שאיננה תלויה בדבר. ואם כן שוב כאן אנחנו רואים שהאהבה גוברת על ההגיון, ולכן גם כשתשובתנו לא התקבלה בצורה שלמה – עדיין אנחנו בטוחים שהקב"ה יקבל אותנו לבסוף מתוך אותה אהבה ולכן אך ביום העשירי אך בחמישה עשר – ללמד שבחג הסוכות בכל מצב יש לשמוח וק"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה