דבר תורה לפרשת וישלח

בפרשה אנו מתבשרים על מות רחל אמנו.

ידוע שרחל נקברה בדרך, ויעקב לא השתהה בקבורתה עד שיגיע לקבור אותה במערכת המכפלה בחברון. 

בתורה כתוב ״ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין: ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם״.  אם נשים לב היטב, נראה שיש כאן תיאור כפול של מיתתה של רחל: פסוק אחד אומר ״ויהי בצאת נפשה כי מתה״ ופסוק אחר כך כתוב ״ותמת רחל״ - מדוע יש כפילות בתיאור מיתתה של רחל?

מסביר המשך חכמה שהיה צריך להזכיר פעם שנייה את מיתת רחל על מנת לסמוך את מיתת רחל לקבורתה, שכן בפסוק הראשון ״ויהי בצאת נפשה כי מתה״ המטרה בציון מותה של רחל היתה לומר שרחל הספיקה עוד בטרם מותה לקרוא ליילוד בשם, ״ותקרא שמו בן אוני״. לרחל היה חשוב מאוד להעביר את המסר שלה אודות היילוד ותפקידו בעם ישראל ולכן התאמצה גם בנשימותיה האחרונות לקרוא לו בשם. כפי שממשיך הפסוק היה ויכוח בעניין ויעקב קרא ליילוד בשם אחר. על פי המהרש״א במסכת גיטין האבות, שהייתה להם רוח הקודש היו קוראים ליילודים בשם המאורע, כלומר היו נותנים שם ליילוד לפי מהות עניינו בעולם כפי שראו ברוח הקודש. 

ומכיון שלא ניתן היה לומר שרחל נקברה ואז לתאר את הויכוח על קריאת השמות, לא היה מנוס אלא להצמיד את הויכוח על קריאת השם לתיאור המיתה הראשונה (בצאת נפשה כי מתה) ורק אחר כך לומר שוב שרחל מתה כדי לסמוך מיתה לקבורה, (״ותיקבר״). אבל יש לשאול - מדוע היה חשוב לסמוך מיתה לקבורה בעניינה של רחל? 

המשנה במסכת מועד קטן אומרת: ״אין מניחין את המיטה ברחוב (הכוונה בחול המועד) שלא להרגיל את ההספד, ולא של נשים לעולם מפני הכבוד״. ובגמרא יש מחלוקת בדבר. שיטת נהרדעי היא שיש לצמצם את דין המשנה רק ליולדת, אבל שאר נשים אפשר להשהות את מיטתן, ואילו ר׳ אלעזר אומר שאין לצמצם את דין המשנה ויש להשאירו על פי פשוטו כלומר כל הנשים - אפילו אלה שלא נפטרו כיולדות. ר׳ אלעזר לומד זאת ממות מרים שבו כתוב ״ותמת מרים ותקבר שם״ כלומר סמך הכתוב קבורתה למיתתה. מרים כידוע לא נפטרה כיולדת, ומכאן שגם בשאר נשים לשיטת ר׳ אלעזר אין משהין את המיטה. אבל לשיטת נהרדעי יש לחוש לכך רק ביולדת.  ומכל מקום ביולדת כולם מודים שאין משהין את מיתתה והסיבה לכך היא שהלידה כרוכה בדימום שעלול להימשך גם לאחר פטירת היולדת ומחשש זה אין משהין את מיתתה ברחוב אלא קוברים אותה מיידית. 

המשך חכמה רומז למחלוקת זו ולפי דבריו נוכל לומר שקיימת אסמכתא גם לשיטת נהרדעי מקבורת רחל, שאם לא היה זה דין מיוחד ביולדת, לא היה צריך לכתוב אותו ברחל, ודי היה בכתיבת הדין במרים. מדוע אפוא כתוב הדין במרים לשיטת נהרדעי? ודאי ימצאו איזה הסבר לכך, אבל כמובן שהלימודים מהפסוקים הם אסמכתא בעלמא, ועיקר המחלוקת הוא בסברא. נהרדעי סוברים שרק במקום שבו ההסתברות להפרשה מגופת האישה לאחר מותה הוא גבוה מאוד (כלומר רק ביולדת) יש לחשוש לבזיון היולדת באופן שאם ישהו אותה המלווים על מנת לכבדה בדברי הספד - ייצא שכרם בהפסדם ותתבזה האישה בגלל שיש סבירות גבוהה להפרשות שיגרמו לביזיונה. אבל באישה רגילה שההסתברות לכך נמוכה אין חוששים, וייתכן שגם אפשר להתגונן מפני כך באמצעים שונים שקשה יותר לבטוח בהם בגופה של יולדת. לכן לשיטת נהרדעי עדיף לכבד אישה שלא נפטרה כיולדת בדברי הספד, על פני ההסתברות הקטנה מאוד שיצא שכרם של המלווים בהפסדם במקום שגם אמצעי ההגנה (תכריכים וכד׳) נכשלו. לעומת זאת ר׳ אלעזר חושש אפילו בהסתברות נמוכה ביותר כיון שלשיטתו מדובר בביזיון גדול לאישה ולכן גם אם הסיכון לכך נמוך - אין לקחת סיכון זה, אלא עדיף להימנע מהשהיית הגופה לצורך הספד מאשר להסתכן בביזיון חמור אפילו אם הסיכוי לכך נמוך ביותר.

לכן הוצרך הכתוב לכפול את מיתתה של רחל - פעם אחת כדי לציין שהספיקה עוד בטרם מותה לקרוא ליילוד בשם, ופעם שניה כדי לציין שרחל נקברה מיד בשל היותה יולדת, ולא ניתן היה להשתהות עם קבורתה עד שהשיירה של יעקב תגיע למערכת המכפלה בחברון.

מכאן אפשר גם להבין את דברי יעקב אבינו בפרשת ויחי. בתחילת הפרשה, מנסה יעקב לשכנע את יוסף שיעלה את גופתו לקבורה בארץ ישראל. יעקב מבקש מיוסף להישבע לו שלא יקבור אותו במצרים. מדוע רצה יעקב מיוסף התחייבות בשבועה? הסיבה לכך היא שיעקב עצמו לא טרח להעלות את רחל לקבורה במערת המכפלה, אלא קבר אותה במקום בו נפטרה. ולכן יעקב חשש, שיוסף, בנה של רחל, יגמול לו באותה מידה, ויקבור אותו במקום מיתתו במצרים. ולכן יעקב פונה ליוסף ואומר לו: ״ואני בבואי מפדן ארם מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם״. יעקב יודע שיוסף, בנה של רחל, הקפיד עליו על כך שלא קבר את רחל במערת המכפלה. איך באמירה זו פייס את יוסף? הרי לפנינו תיאור עובדתי בלבד של מותה, ואין כאן ציון סיבה מהותית לכך שיעקב לא לקח את גופתה של רחל לקבורה במערת המכפלה? אלא שגם שם מצאנו בדברי הר״ח שכתב: ״כי הייתה מגואלת בדם לידתה״ כלומר יעקב הסביר ליוסף שלא מחמת עצלנות לא לקח את גופתה של רחל לקבורה במערת המכפלה, אלא מפני כבודה, שהיה גופה מגואל בדם לידתה, וביולדת כולי עלמא מודים שיש לקוברה מיד במקום ולא להשהות את גופתה לשום צורך אחר. - בדיוק כפי שהסביר המשך חכמה את הסיבה לכך שנכפל תיאור מיתתה של רחל כדי לסמוך את מיתתה לקבורתה.