1. בפרשת עקב קוראים אנו על מצוות הדביקות (דברים י,כ): "את ה' אלהיך תירא, אותו תעבד ובו תדבק ובשמו תִּשָבֵעַ". וידועים דברי חז"ל בעניין מצוות הדביקות דוכי אפשר לו לאדם שידבק בשכינה אלא שידבק האדם במידותיו של הקב"ה. מה הוא רחום, אף אתה רחום. וכו'
2. מעניין הוא הפירוש של הרמב"ם למצווה זו. הרמב"ם בספר המצוות, ובהלכות דעות מבאר את מצוות הדביקות. וז"ל בהלכות דעות:
"מצות עשה להידבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כעניין שנאמר ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להידבק בשכינה. אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל : (א) שישא בת תלמיד חכם (ב) וישיא בתו לתלמיד חכם (ג) ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים (ד) ולעשות פרקמטא לתלמיד חכם (ה) ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו".
ובספר המצוות (עשין ו):
"המצווה ה ו' היא שצוונו להתחבר עם החכמים ולהתייחד עימהם ולהתמיד בישיבתם בכל אופן מאופני העבודה והחברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע לנו להדמות במעשיהם ולהאמין האמיתית מדבריהן והוא אמרו יתעלה ובו תדבק וכבר נכפל זה הציווי ג"כ ולדבקה בו ובא בספרי ולדבקה בו הדבק בחכמים ותלמידיהם, וכן הביאו ראיה על זה חיוב האדם לישא בת תלמיד חכם ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק מאמרו ובו תדבק ואמרו וכי אפשר לו לאדם לידבק בשכינה והא כתיב כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והנושא בת תלמיד חכם והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה".
3. והנה כל שנזכר בספרי על הפסוק ולדבקה בו הוא :
"אלא הדבק בחכמים ובתלמידים ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה (את התורה)".
4. והמקור לפירוט של משיא בתו ועושה פרקמטיה וכו' מופיע בסוגיא בשלהי כתובות שם יצא ר"א תלמידו של רבי יוחנן בהכרזה על גורלם של עמי הארצות בהווה ולעתיד לבוא וז"ל שם (כתובות קיא) :
"אמר ר' אלעזר עמי ארצות אינן חיים שנאמר מתים בל יחיו וגו' תניא נמי הכי מתים בל יחיו יכול לכל ת"ל רפאים בל יקומו במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב. א"ל מקרא אחר אני דורש דכתיב כי טל אורות טליך ואץ רפאים תפיל. כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דא מצטער א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם ועושה פרקמטיה לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו הדבק בשכינה".
5. והנה הרמב"ם סמך על מקור זה בפרטו את הפעולות שיש לעשות כדי להידבק בשכינה אבל הוא שינה את דברי ר"א והוסיף עליהם עוד כמה דוגמאות. ולכאורה אין מקור לדוגמאות אלו וברור שהרמב"ם למד מדברי ר"א כלל שעל פיו הביא את הדוגמאות הנוספות ללא מקור.
6. והנה רש"י כתב שם: "מצאתי להם תקנה: ייהנו לת"ח מנכסיהם. והעושה פרקמטיה: מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו – וכתיב חיים כולכם היום ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות"
7. יש מקום לדון בלשונו של רש"י שהרי מתעסק בממון ת"ח כדי להגדיל את נכסיו של התלמיד חכם – אין בכך משום התחברות חברתית לתלמיד חכם. לפי רש"י יקיים זאת גם מי שמתעסק בממונו של ת"ח מבלי שאי פעם שמע ממנו דבר וחצי דבר אלא קיבל הרשאה לחשבון הבנק של הת"ח והרוויח בממונו.
8. ובאמת יש כאן שאלה יסודית בסוגיא – והיא: הדבקות של המשיא בתו לת"ח – במי הדבקות ומהי מהותה של דבקות זו? ראשית, יש להדגיש שמדובר על מושג של דביקות בלבד. כמובן, שהיהדות סוברת שלכל אדם יש אפשרות לפנות לקב"ה והוא שומע זעקת דלים ואנקת עניים, ואין ליהודי צורך בצדיק או בחכם כדי לדבר אל האלוקים. אבל כאשר מדובר על מושג של דביקות יש לפנינו את דברי ר"א המצביעים על קריטריונים לדביקות ולא כל הרוצה ליטול את שם הדביקות ייטול!
9. מילתא דפשיטא היא שהחכמים ותלמידהם דבוקים בשכינה. השאלה היא מה יעשה מי שאינו חכם ואינו תלמיד של חכם? הוא אינו יכול להידבק בשכינה ממש, אלא להגיע למדרגה של "מעלה עליו הכתוב כאילו הידבק בשכינה". כך פשטות דברי ר"א, ורש"י נשאר עם הפשטות הזו, וסובר שהדבקות האמיתית היא רק של החכמים ותלמידיהם, העמלים בתורה יומם וליל, אבל עמי הארצות יכולים לזכות אלא למדרגה הנמוכה יותר של הדביקות מכוחם של החכמים. אולי ניתן גם לדייק מלשונו של רש"י: "ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות" כלומר הדבקים בה' הם רק תלמידי החכמים ומי שמתעסק בממונם זוכה לחיות מזכות הדבקות של התלמיד חכם. המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח - יש לו חלק בדבקות בזכות העובדה, שהוא זה שאִפְשר לתלמיד חכם להגיע לדבקות זו ע"י שעבד עם כספו ונתן לת"ח פנאי ללמוד, אך לדבקות ממש ניתן להגיע רק ע"י עמל התורה המצוי רק אצל החכמים ותלמידיהם. רש"י לא כתב "ע"י דיבוקן בת"ח או לת"ח אלא על ידי דיבוקן של תלמידי חכמים!!!
10. אמנם ניתן לומר בלשונו של רש"י שדיוק זה אינו הכרחי. אבל נראה להכריע על פי הד"ה הראשון שם כתב רש"י ככותרת כוללת לדברי ר"א: "מצאתי להם תקנה: יהנו לתלמידי חכמים מנכסיהם" - משמע מכל שלושת הגורמים הם גורמים לתלמיד חכם לשבת וללמוד ללא דאגות אבל אין מדובר בעניין חברתי שמטרתו להביא לשינוי עם הארץ והפיכתו לאדם היושב בישיבת החכמים והוגה בדעותיהם, שהוא זכאי לדביקות לפי מעמדו. אלא מדובר בתועלת שיוצאת לתלמיד חכם מפעולת עם הארץ. וכך גם הבין את שיטת רש"י הגר"מ פיינשטיין זצ"ל שכתב בתשובה באג"מ חלק או"ח שהרמב"ם ורש"י חלוקים.
11. הגרמ"פ נשאל אם ניתן לעשות שותפות עם מי שאינו שומר שבת והשיב שניתן לעשות זאת בשעת הדחק. וכנימוק לפסק שרק בשעת הדחק מותר הדבר הוא מצטט את הרמב"ם במצוות הדביקות, וטוען שהחיים מראים שדרך השותפים להיות קרובים ביותר, ויש עניין להתקרב דווקא לתלמידי חכמים כדי ללמוד ממעשיהם, אך קירבה למחלל שבת היא כבר אינה רצויה מחמת ההשפעה שיש בין אנשים קרובים ביותר. והוסיף שם הגרמ"פ שזה לא כשיטת רש"י בסוגיא בכתובות.
12. לפי הגר"מ פיינשטיין שיטת רש"י היא כפי שכתבנו. הגרמ"פ מסביר את שיטת הרמב"ם באופן לפיו לדעת הרמב"ם הדבקות היא עניין של יצירת קשרי חברה עם הת"ח שאמורים להשפיע על האישיות של "עם הארץ" וע"י כך הוא זוכה לחיים.
13. וא"כ יש לפנינו מחלוקת עקרונית בדבר היחס שבין החלקים השונים של עם ישראל. לפי הרמב"ם אף על פי שניתן לחלק את עם ישראל למחלקות של עמי ארצות ותלמידי חכמים – מ"מ החלוקה הזו נזילה ביותר. וכשם שעל הת"ח להיזהר שלא להתרועע יתר על המידה עם פשוטי העם בחברתם ובמקומותיהם, על מנת שלא ידרדר לרמתם - כך יש מצווה מיוחדת לעם הארץ להשתדל להיחלץ מהסיווג הבלתי מכובד של עם הארץ, ולהתקרב לתלמיד חכם במקומו ובישיבתו, על מנת שיוכל להיות מושפע מדעותיו וממעשיו. ואנו נדע כי יש עוד תקווה לעם הארץ ויש חיים אחר המוות – אם יואיל עם הארץ לחסות בצלו של התלמיד חכם בנווה הצדק ובקריה הנאמנה, ויתרחק מדרכו של לוט שבחר במקום הרע, ולא ידע את תורת הקרבה למקום היישוב של הרמב"ם לפיה המקום אינו רק פונקציה של המקום הפיסי, שאכן היה כעדות הכתוב "כגן ה' כארץ מצרים" אלא גם בתנאים מסוימים של החכמים והצדיקים שבמקום. ולאנשי סדום היה את המקום הפיסי אבל לא את החכמים והצדיקים, ולכן הם לא זכו לחיים. והבחירה היא בידי עם הארץ וביד כל אדם והוא צריך לבחור בחיים כאשר המשמעות היא לבחור את מקום מגוריו במקום הטוב באתרא קדישא וליד החכמים ותלמידיהם (במישור האישי (הלכות דעות) כאשר אין לו אפשרות להפוך ע"י מלחמת מצווה במסגרת לאומית מקום רע למקום טוב (תורת הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם)) ובכך יתרחק ממעשים רעים, ויתחבר לחכמים בכל מיני חיבור במאכל ובמשתה וישתה את דבריהם בצמא ויחכם עוד ועוד עד שיעלה למרום וישב ממנו שבי, בכוחות עצמו ובזכות דעותיו החדשות ולא בזכות השקעתו הפיננסית.
14. אבל לפי שיטת רש"י החלוקה היא חלוקה מוחלטת ויציבה, (כחלוקה מתמטית של סט אחד למחלקות זרות) ואין מעבר בין מחלקה למחלקה כי כשם שלא ישכון הרשע בעדת הצדיקים כך לא ישכון עם הארץ בעדת החכמים. וכשהגמרא כבר מגדירה מישהו כעם הארץ – אין לו כל סיכוי לקבל השפעה מבורכת מהתלמיד חכם – כי הוא חי בעולם אחר לחלוטין, ועם הארץ הוא כינוי למי ששטף עצמו בתאוות העולם הזה, והוא טרוד בענייני פרנסה ורודף אחר ההבל והכסף והסעודות המפוארות ועוד כהנה וכהנה מהבלי העולם הזה – ומה לו לאדם כזה, עבד הזמן – בצל כנפי השכינה. ובצל עדת חכמי ה' אשר מעיינם בצל החכמה.
15. אבל כידוע הכתוב אומר "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז) עליו דרש ר' יוחנן בפרק מקום שנהגו: "אמר ר' יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר : "כי בצל החכמה בצל הכסף"". וא"כ לדעת ר' יוחנן דווקא עושרם של עמי ארצות ותאוותם לכסף ולהבלי העולם הזה, היא המצילתם מבאר שחת, אם ינצלו את כישוריהם על מנת לאפשר לתלמיד חכם לחסוך את הצורך לרדוף אחר ההבל בעצמו. ורבי יוחנן מכריז קבל עם (הארץ) ועדה, שעם הארץ המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים ומאפשר להם לעסוק בתורה ולהגיע לדבקות - הוא בעל מניות בהשקעה הזו, והוא זכאי לחיים בעולם הבא, וליישב בישיבה של מעלה – מכוח חלקו במניות הדבקות שהושגו ע"י התלמיד חכם רק בזכות כספו של עם הארץ.
16. ואולי ניתן לדרוש שזו ההבנה בפסוק ואתם הדבקים בה'… חיים כולכם היום. שהיה די לומר ואתם הדבקים… חיים (אתם) היום. לשם מה כולכם? ואולי מחדש ר"א בכתובות אליבא דרש"י, שכל מי שתרם וסייע ואִפְשֶר לתלמיד חכם להגיע לדבקות – גם הוא יחיה, וישב בישיבה של מעלה, אע"פ שהוא עצמו לא היגיע (ואולי גם לא יגיע) לדבקות בעצמו כפי שלמד זאת מתורת רבו ר' יוחנן.
17. ולכאורה רש"י קולע יותר לפשטות שיטת ר"א שהרי המשיא בתו לתלמיד חכם – והוא עם הארץ – הוא גם מביא תועלת לאיכות הלימוד של התלמיד חכם, שהרי הדבר מצילו מהרהור ולבני בבל אף מטרדות הפרנסה (עיין בקידושין כט: שם נחלקו שמואל ור' יוחנן בדבר, ולדעת רש"י מייצג ר' יוחנן את תורת ארץ ישראל ושמואל את תורת בבל, והר"ן על הריף הביאו בפירוש הראשון. ולפי פירוש זה יש תועלת לת"ח שנושא אישה בכך שמצילתו מהרהור. ולפי הפירוש השני בר"ן על הריף דף יב. תמצא דברינו כאן מכוונים ביחס להצלת הת"ח מבעיות הפרנסה. ועוד ששמואל ור' יוחנן נחלקו בכל אדם, אבל בת"ח שוודאי ממשיך ללמוד גם אחר נישואיו, לכאורה ברור שבאותו בית ינהגו כמנהג בבל מכל מקום, והאישה דואגת לפרנסה, בעוד שהת"ח ממשיך לשבת באוהלו של שם ואכמ"ל).
18. וא"כ לפי רש"י יש תועלת לאיכות הלימוד של הת"ח על ידי משיא בתו לתלמיד חכם וא"כ גם דבר זה מצטרף לשתי הדוגמאות האחרונות של ר"א שגם בהם עם הארץ תורם לאיכות הלימוד של התלמיד חכם ומאפשר לו ללמוד ולהגיע לדבקות. וא"כ עם הארץ המשיא בתו לתלמיד חכם שקול למתעסק בממונו – שהרי האישה מאפשרת לתלמיד חכם לעסוק בתורה בזמן שהיא אחראית לפרנסה ולטיפול בבני הבית ומצילתו מהרהור כשם שממון עם הארץ מצילו מדאגות הפרנסה.
19. אבל הרמב"ם הוסיף בספר המצוות על דברי ר"א וכתב גם "והנושא בת תלמיד חכם" – והנה בת תלמיד חכם אינה מצווה על תלמוד תורה ואין כאן את אותו עיקרון המשותף לשלושת הדוגמאות של ר"א עצמו, שבפעולות עם הארץ יש תועלת ישירה ומשמעותית לאיכות הלימוד של התלמיד חכם, תועלת – שתאפשר לו להגיע לדביקות.
20. הרמב"ם תופס את מצוות הדבקות בתלמידי חכמים כעניין חברתי – הדבקות היא ע"י קירבה חברתית לתלמיד חכם על מנת ללמוד ממעשיו ולהתחבר אליו ולשתות בצמא את דבריו ודעותיו שישפיעו כמעיין המתגבר על עם הארץ ויקרבו אותו אל הדבקות מכוח עצמו, ולא רק בזכות חיצונית של סיוע לתלמיד חכם".
21. ולכן הרמב"ם מוסיף בטבעיות דוגמאות נוספות לצורות החיבור שאינן מופיעות במימרא של ר"א או במימרות של ר' יוחנן. הרי אין זה משנה כיצד יתחבר עם הארץ לתלמיד חכם, והוא יסעד על שולחנו מפעם לפעם בין שבתו של עם הארץ תינשא לת"ח או שבנו של עם הארץ ישא בת של ת"ח. כך או כך, זו צורת חיבור חברתי שמעניקה לעם הארץ הזדמנות להיות קרוב לתלמיד חכם ולהגות בדבריו, ולחלץ את עצמו מהמעמד השפל של עם הארץ שאין לו חיים – למעמד של דביקות מסוימת, גם אם זו דבקות פחותה מזו של הת"ח שיושב כל היום ועמל בתורה.
22. הרמב"ם גם הוסיף את עניין האכילה והשתייה עם תלמידי חכמים, וכידוע ישנו יסוד שנלמד מהפסוק "וקרא לך ואכלת מזבחו" שהאכילה והשתייה בצוותא מקרבים לבבות, וא"כ גם האכילה והשתייה עם תלמידי חכמים תחבר את עם הארץ ליסודות הטובים של קדושה וחכמה ותרחיקהו משולחנות של זבחי מתים.
23. וכמובן שהרמב"ם אינו מצטט את המימרא של ר' יוחנן בדבר המטיל מלאי לכיס ת"ח בהלכות דעות כי אין זו צורה של חיבור חברתי אלא עניין אחר לגמרי של זכות חיצונית, שאינה עושה כל שינוי באישיות של המסייע לתלמיד חכם, ולכן אין לה קשר למצוות הדבקות. ואת "העושה פרקמטיא לת"ח" יש להבין באופן בו עם הארץ עושה עסקים עם התלמיד חכם (ולא כפי שכתב רש"י) ועל ידי כך, ודאי שהוא מושפע מדרכיו של התלמיד חכם המידבק במידותיו של הקב"ה וגם עם הארץ מגיע להידמות במידותיו של הקב"ה ולדביקות עצמה ממש על ידי העסק עם התלמיד חכם.
24. והנה לעיל (2) ציטטנו את הרמב"ם בהלכה ב' בפרק ו' מהלכות דעות ובהלכה א' כתב הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו נוהג כמצוות אנשי מדינתו. לפיכך צריך להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם".
25. מה גרם לרמב"ם לבאר את שיטת ר"א באופן בו הוא עשה שינוי קיצוני מעמדת הפתיחה לעמדת הסיום? אולי יש להבין את שיטת הרמב"ם לאור ההקשר הכולל של הסוגיה שעוסק בשאלת המקום הטוב והמקום הרע לגור בו (כפי שכתב מו"ר הגרש"ן בשיעוריו לגטין תשנ"ט) – ויש הקבלה בין מגורים בחו"ל (המקום הפחות טוב) ומגורים בארץ (המקום הטוב) למעמד פחות טוב (עם הארץ) ומעמד טוב (משיא בתו לת"ח) . בהלכות דעות כאשר מדובר בהנחיה אישית של האדם – עליו לבחור במקום הטוב, אשר בתנאים מסוימים (אין זה המקום לפרט את כל שיטת הרמב"ם) יוכרע על פי מקום חברותא קדישתא של התלמידי חכמים, במסגרת מצוות הדביקות המוטלת על כל אחד ואחד כיחיד המקיים הלכות דעות. שיקולים אלו נגזרים בין היתר מכל הסוגיה של המשנה האחרונה של מסכת כתובות ולכן יש להבין את דברי ר"א באותו ההקשר.
26. לפי שיטת רש"י, הדרך היחידה לעם הארץ לעבור למחלקת תלמידי החכמים היא להיהפך לתלמיד חכם בעצמו, הפורש מהבלי העולם הזה ומסתופף בצל השכינה ועמל בתורה יומם ולילה. את הדביקות ניתן להשיג רק על ידי עמל אינטנסיבי בתורה. אבל אין די בכך שישיא עם הארץ את בתו לתלמיד חכם או שייהנה תלמידי חכמים מנכסיו פעולות אלו – הן חלשות מכדי להביא את עם הארץ למעמד רם ונישא ולתואר של "מידבק בשכינה", או לזכות לתחיית המתים, שכן הן לא חוללו בו שינוי מהותי באישיותו. לכן עם הארץ יכול להידבק בשכינה רק בזכות ממונו או בזכות בתו.
27. לפי שיטת רש"י, רבי יוחנן, על אף הצער שהיה לו כששמע את דברי ר"א בדבר עמי ארצות שאינן חיים – מבדיל בעצמו בין משיא בתו לתלמיד חכם לבין תלמיד חכם עצמו. שהרי במסכת ברכות בשלהי פרק אין עומדין (לד:) מצאנו מימרא של רבי יוחנן בזו הלשון: "אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן: עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", ולזאת יש לצרף את המימרא שכבר הבאנו בשם ר' יוחנן מפרק מקום שנהגו בדבר המטיל מלאי לכיס ת"ח.
28. וא"כ יש פער תהומי גם לשיטת רבי יוחנן בין המעמד ואיכות הדביקות בין עם הארץ משיא בתו לתלמיד חכם וכו' לתלמיד חכם עצמו. וכמובן שיותר פשוט להבין את הדברים על רקע שיטת רש"י מאשר על רקע שיטת הרמב"ם.
29. עמדת הפתיחה של ר"א בכתובות היא שעמי ארצות אינן חיים ואין להם כל תקנה – לא בהווה ולא בעתיד לבוא. האם ניתן לומר שבעקבות הצער שראה ר"א אצל ר"י בעקבות הצגת עמדה זו גרם לר"א שינוי קיצוני בתפיסתו? שינוי שהוא כה קיצוני, עד שעמדת הסיום של ר"א קיצונית יותר לטובת עמי הארצות (כשיטת הרמב"ם שיש להם תקווה וסיכוי והשינוי בין עם הארץ לתלמיד חכם הוא יותר כמותי מאיכותי) מזו של רבי יוחנן (הסובר שיש הבדל איכותי בין המדרגה של תלמיד חכם למשיא בתו לתלמיד חכם)?
30. לפי שיטת רש"י ניתן אולי לפרש שר"א שינה את עמדת הפתיחה שלו בעקבות צערו של ר' יוחנן רק ביחס לתקנה של עמי ארצות (מצאתי להם תקנה מן התורה) אבל לא ביחס למעמד ולחלוקת המעמדות בין עם הארץ לתלמיד חכם, שהרי רבי יוחנן עצמו מקבל את חלוקת המעמדות הזו ואינו רואה בה פגיעה בעמי הארצות או "לא ניחא למרייהו".
31. ולכן מפרש ר"א שעם הארץ יוכל לזכות לתחיית המתים ע"י שיעשה מעשים טובים שפסגתם הסיוע לתלמידי חכמים, אבל הכל נשאר במסגרת שאינה ניתנת לגישור הקובעת קו חוצץ ברור בין מעמדו והגדרתו של תלמיד חכם והשכר הקבוע לו עפ"י דבקותו ובין המעמד של עם הארץ. ואין כל יכולת להשפעה תוכנית מהתלמיד חכם לעם הארץ, בעוצמה כזו שתזכה את עם הארץ בדבקות של "חיים כולכם היום" והקשר היחיד הוא על ידי שעם הארץ ישתמש בממונו. בכך מצמיד רש"י את שיטת ר"א לשיטת רבו ר' יוחנן, והצער הביא את ר"א בדיוק לעמדותיו של רבו ולא מעבר להן.
32. אבל לשיטת הרמב"ם לא ניתן לנתק את הדיון שבין ר"א לר"י בכתובות מההקשר הכולל של הסוגיה שם, שהיא הבסיס לתורת הקרבה לעיקר היישוב, שהוא בעצם התלמיד חכם. ומהלך כל הסוגיה מניח את התשתית לתורת הקרבה אל הצדיק והשכנות אליו וההתחברות אליו, ובהקשר זה גם יש להבין את דברי ר"א ור"י שם. ויש לנתק את שאלת השכר לעתיד לבוא עליו מדבר רבי יוחנן, משאלת ההשפעה שעל עם הארץ לקבל מהתלמיד חכם. שהרי גם אם השכר של המשיא בתו לתלמיד חכם וכו' פחות מזה של התלמיד חכם – אין בכך כדי לפטור את עם הארץ מלהתחבר לתלמיד חכם בכל מיני חיבור, כדי להיות מושפע ממעשיו ומדעותיו.
33. ואין המטרה להפוך את עם הארץ לתלמיד חכם, אבל יש אפשרות שעם הארץ יושפע ויהיה "עם הארץ טוב" ע"י הקרבה לתלמיד חכם. מעלה של תלמיד חכם עצמו לא ניתן לפי הרמב"ם להשיג רק על ידי המשיא בתו וכו' אבל עדיין יש בכך משום יצירת חיבור בין עם הארץ לתלמיד חכם שישפיע על עם הארץ השפעה אמיתית במידות, במעשים ובדעות.
ולכן השינוי שבהצגת שיטת ר"א בסוגיה הוא שינוי קיצוני ביותר, מהעמדה שאין לעמי ארצות כל תקווה לחיים לא בעולם הזה ולא לתחיית המתים – לעמדה לפיה יש אפשרות של השפעה אמיתית בין התלמידי חכמים לעמי הארצות באופן שישנה את מהותם של עמי הארצות ויהפכם לאנשים היושבים בישיבתם של החכמים ושותים בצמא את דבריהם, מעמד בו ראויים הם לפחות למידה מסויימת של דביקות מכח עצמם ומכוח פעולותיהם. וזהו כאמור שינוי קיצוני ביותר, ונקודת חולשה בפירוש של הרמב"ם, מבחינת פשט דברי ר"א. בהקשר הכולל, ניתן לצדק גם את שיטת הרמב"ם כפי שכתבנו לעיל.
34. אבל לפי רש"י אין סיכוי להשפעה כזו וניתן לקנות את הדבקות ותחיית המתים רק בזכות הכוח (=הכסף) ולא בכוח הזכות (=להיות מושפע מדעותיו וכו') או בכך שעם הארץ יחליט לעסוק בתורה באותה דרגה של התלמיד חכם, אבל אז הוא כבר לא עם הארץ…
35. והנה גם בעניין הנישואין נזכר עניין הדביקות. וידועה מחלוקת הרמב"ם (בהלכות אישות) והטור (אבה"ע סימן א') בדבר המהות של הנישואין. הטור נוקט בגישת הגמרא של "נסתחפה שדהו" ו "עזר כנגדו" לפיה האישה היא עזר לאדם, היא אמנם העזר החשוב ביותר של האדם, אבל עדיין רק בגדר של עזר, וכך גם כינה את ספרו "אבן העזר". וכשם שהאדם משקיע בשדה והשקעתו יורדת לטמיון אם שיטפון פקד את שדהו, כך מכנה התלמוד את המקרה בו נמצאה האישה כי אינה בתולה אולי שלא באשמתה "נסתחפה שדהו" – השקעתו (הפיננסית כביכול) ירדה לטמיון.
אבל הרמב"ם עקבי ביחס למושג הדבקות כפי שלמדנו אותו מעניין הת"ח והוא תופס את מהות הנישואין במובן של על כן יעזב… ודבק באשתו והיו לבשר אחד, לאמור – הנישואין הם תוצאה של אהבה בין איש לאשתו, הנישואין הם חיבור גדול ומהותי בין שתי ישויות שהכינוי "דבקות" מתאר אותו. ויש לפנינו הלכות אישות במובן של אישיות אחת הדבוקה בשנייה ויחסי חברות קרובים ולא רק עניין של עזר.
