ביום השמיני
״ביום השמיני עצרת תהייה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו: והקרבתם עלה אשה ריח ניחוח לה׳ פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים״ (במדבר כט)
רש״י מביא בסמיכות מדרש תנחומא: ״לימדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי (=אורח) יום ראשון יאכלינו פטומות (=בשר שמן ויקר), למחר יאכילנו דגים (פחות יקר), למחר בשר בהמה (לפי נוסח זה היה במקומם דגים יקרים יותר מבשר בהמה), למחר מאכילו קטנית, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג״.
בקריאה ראשונה ושטחית המדרש הזה תמוה לכאורה. הנה לנו מארח שמיום ליום משקיע פחות ופחות באורח שלו, והמדרש לוקח את זה כדוגמה ל״דרך ארץ״? להתנהגות האידיאלית? הרי לפי התנהגות זו האורח מקבל תחושה שהוא פחות רצוי מיום ליום כמאמר הפתגם: ״ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח״. האם זו הדרך וזאת התפיסה שאנחנו מונחים להתנהג על פיה?
לפני שרש״י מביא את מדרש תנחומא הנ״ל הוא מצטט את דברי הגמרא במסכת סוכה (נה,ב): ״א״ר אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר דם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך״
במהלך ימי חג הסוכות, מתאסף עם ישראל בירושלים, ועוסק בהקרבה של שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. פרים אילו מגינים על אומות העולם מפני הדין, ותפקידם של ישראל להקריבם. ביום הראשון מקריבים 13 פרים, ובכל יום נוסף הולכים ופוחתים: 12 פרים ביום השני, 11 ביום השלישי וכך הלאה עד שביום האחרון של חג הסוכות, מקריבים את שבעת הפרים האחרונים. שבע פרים זו עדיין ״סעודה גדולה״ שקורית ביום האחרון. עם סיום הטקס הגדול הזה, עם ישראל רוצה להתפזר לביתו, אבל הקב״ה מכריז על ״עצרת״ - עוצר יציאות. נשארים בירושלים עוד יום אחד, וביום הזה עושים סעודה קטנה - פר אחד בלבד.
רש״י במסכת סוכה מסביר את המילים ״כדי שאהנה ממך״ באופן הבא: ״אין לי הנייה וקורת רוח בשל אילו, אלא בשלך״. כלומר, אין לקב״ה הנאה מהקרבת 70 הפרים שהם כנגד אומות העולם. זהו צעד נדרש כדי להכפיף את אומות העולם לסדר העולמי הנכון שבו גם הן מכירות בכך שעם ישראל הוא העם הנבחר, ושהקב״ה הוא מלך העולם. זהו צעד שנועד לעורר הרתעה אצל אומות העולם: מי שלא מכיר במלכותו של הקב״ה ולא יקריב את הפרים הללו - לא עליו יהיה הגשם, כפי שקראנו בהפטרה בחג הראשון של סוכות. אבל למרות גודל הטכס, והכמויות העצומות של הפרטים הנשחטים - אין לקב״ה הנאה מכל העניין. ממה הקב״ה נהנה - מפר אחד בלבד שמקריבים ישראל אחרי שכל הטקס הפומפוזי של אומות העולם מסתיים. למה? כי הפר הזה מגיע מעם ישראל שהוא ״אהובו״ של הקב״ה.
יש לפנינו גישה דיכוטומית, הקובעת חלוקה חדה וברורה בין אומות העולם לישראל. הקב״ה אמנם מנחה את אומות העולם לבוא ולהקריב ולעשות צרמוניה גדולה סביב העניין (עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון), אבל דומה שגודל הטקס נמצא ביחס הפוך לגודל הקרבה ולגדול ההנאה. אין כאן חיבור אמיתי אלא גודל הטקס נועד לייצר את אותו רושם כביר שאמור לדבר אל אומות העולם ולייצר את הרושם הנכון בעיניהן אבל אין מאחוריו קרבה כלשהיא. הגמרא במסכת סוכה לא התייחסה למגמת הירידה במספר הפרים - אלא ציינה רק את היום האחרון של הקרבת הפרים של אומות העולם לעומת היום האחרון של שמיני עצרת של ישראל.
נחזור למדרש תנחומא שהיה נראה לנו תמוה בתחילת דברינו: לימדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אורח, ביום הראשון יאכילנו פטומות ולמחר דגים ולמחר בשר בהמה וכו׳ - ושאלנו: הכיצד ייתכן שזוהי ההנחיה להתנהגות אידיאלית של מארח, שמיום ליום משקיע פחות ופחות באורח שלו. אבל עכשיו אנחנו יכולים להבין, שיש כאן אמירה עמוקה יותר: האידיאל והדרך ארץ הנכונה של האירוח, הנה שמיום ליום תיווצר קרבה גדולה יותר ויותר בין המארח לאורח, באופן שמיום ליום, המארח צריך לעשות טקס פחות גדול לטובת האורח כדי להמחיש לו שהוא רצוי ומקובל, מכיון שאת ההפרש בין ההשקעה של היום קודם להשקעה של היום הנוכחי ממלאת קירבה שנוצרה בין האורח למארח ביום הקודם, וגודל הסעודה נמצא ביחס הפוך לגודל הקרבה. ולכן אם מיום ליום המארח יכול להשקיע פחות ופחות בטקסיות של האירוח ועדיין לשמור על אירוח אידיאלי, זה אומר שאת החלל הזה לעומת הימים הקודמים ממלאת עכשיו קרבה רוחנית, בינאישית, שנוצרה ונבנתה מיום ליום, באופן שהאורח עדיין מרגיש רצוי כביום הראשון, כאור זורח, אבל התחושה שלו בנויה יותר על קירבה בינאישית ופחות על הטקסים חיצוניים וארוחות גראנדיוזיות.
לפי זה, יוצא שמדרש תנחומא מייצג גישה יותר אוניברסלית כלפי אומות העולם. אין לפנינו גישה דיכוטומית כמו שהסביר רש״י את דברי הגמרא לפיה גם ביום האחרון, אין לקב״ה הנאה מכל העניין כלל. הגמרא במסכת סוכה מתייחסת רק לתיאור המצב ביום השביעי באופן סטטאטי שהוא המלמד על מערכות היחסים בין הקב״ה לאומות ובין הקב״ה לעם ישראל. אבל מדרש תנחומא שם דגש על התפתחות המגמה לאורך ימי החג והדינמיקה שהיא מייצרת. הפרים הפוחתים והולכים כן יוצרים קירבה גדלה והולכת בין אומות העולם לקב״ה, אלא שבעניינן של אומות העולם, יש לקרבה הזאת גבול - המינימום של הסעודה ביום האחרון (שבעה פרים) עדיין כרוך בטקסיות גדולה שמעידה על כך שיש גבול לקרבה הבינאישית שיכולה להיווצר בין הקב״ה לאומות העולם, ולעומת זאת, בשמיני עצרת, לעם ישראל יש קרבה ישירה של ״פר אחד״ , של סעודה קטנה, שככל שהיא קטנה, מעידה על הקרבה הבינאישית, הרוחנית הגדולה בין עם ישראל לקב״ה. אכן לפי מדרש תנחומא יש עניין שמיום ליום מספר הפרים הפוחת מעיד על התקרבות של אומות העולם לקב״ה, שהרי מיום ליום צריך פחות פרים כדי לייצר את החיבור הזה שבין אומות העולם לקב״ה, אמנם התקרבות זו הנה עדיין מוגבלת ומתקיימת תחת מערכת יחסים שכותרתה יחסי אדון לעבדיו (=אומות העולם) בעוד שכלפי עם ישראל יש גישה של אהובים ובנים, ורמת הקרבה התכליתית גבוהה שכן בסוף התהליך הם מקריבים רק פר אחד וכקוטן הסעודה גודל הקרבה.
ואולי יש גם לנו משהו ללמוד, בתקופת מגפת הקורונה ל״ע מהדברים הללו. השנה אין לנו אפשרות לבצע את הטקסיות הגדולה של שמחת תורה כפי שאנחנו מבצעים כל שנה: ריקודים צמודים ומיוזעים בבתי הכנסת או אפילו באויר הפתוח, וסעודות קהילתיות גדולות. ואולי דווקא המגבלה הזאת, שתשנה השנה את אופי הטקסים ותגביל את ״גודל הסעודה״, תאפשר לנו למצוא את המקום השקט יותר שבו אנחנו מוצאים את החיבור עם תורת ישראל ועם הקב״ה בצורה יותר פנימית, יותר עדינה, יותר שקטה, יותר אישית-משפחתית ופחות טקסית. כדברי הרמח״ל - האדם לא נברא אלא כדי להתענג על ה׳ - והעונג הזה יופיע השנה בצורת ״עשו לי סעודה קטנה״ - כל אחד ואחת יוכלו לשמוח בשמחת התורה ובקשר שלהם עם הקב״ה ולהכיר בכך שדווקא הקטנת הטקס החיצוני מאפשרת שיח יותר פנימי, שמחה יותר עדינה ועמוקה בתוך הנשמה פנימה, בקשר שלנו עם תורת ישראל ועם הקב״ה.
ביום השמיני
״ביום השמיני עצרת תהייה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו: והקרבתם עלה אשה ריח ניחוח לה׳ פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים״ (במדבר כט)
רש״י מביא בסמיכות מדרש תנחומא: ״לימדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי (=אורח) יום ראשון יאכלינו פטומות (=בשר שמן ויקר), למחר יאכילנו דגים (פחות יקר), למחר בשר בהמה (לפי נוסח זה היה במקומם דגים יקרים יותר מבשר בהמה), למחר מאכילו קטנית, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג״.
בקריאה ראשונה ושטחית המדרש הזה תמוה לכאורה. הנה לנו מארח שמיום ליום משקיע פחות ופחות באורח שלו, והמדרש לוקח את זה כדוגמה ל״דרך ארץ״? להתנהגות האידיאלית? הרי לפי התנהגות זו האורח מקבל תחושה שהוא פחות רצוי מיום ליום כמאמר הפתגם: ״ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח״. האם זו הדרך וזאת התפיסה שאנחנו מונחים להתנהג על פיה?
לפני שרש״י מביא את מדרש תנחומא הנ״ל הוא מצטט את דברי הגמרא במסכת סוכה (נה,ב): ״א״ר אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות, פר יחידי למה כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר דם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך״
במהלך ימי חג הסוכות, מתאסף עם ישראל בירושלים, ועוסק בהקרבה של שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. פרים אילו מגינים על אומות העולם מפני הדין, ותפקידם של ישראל להקריבם. ביום הראשון מקריבים 13 פרים, ובכל יום נוסף הולכים ופוחתים: 12 פרים ביום השני, 11 ביום השלישי וכך הלאה עד שביום האחרון של חג הסוכות, מקריבים את שבעת הפרים האחרונים. שבע פרים זו עדיין ״סעודה גדולה״ שקורית ביום האחרון. עם סיום הטקס הגדול הזה, עם ישראל רוצה להתפזר לביתו, אבל הקב״ה מכריז על ״עצרת״ - עוצר יציאות. נשארים בירושלים עוד יום אחד, וביום הזה עושים סעודה קטנה - פר אחד בלבד.
רש״י במסכת סוכה מסביר את המילים ״כדי שאהנה ממך״ באופן הבא: ״אין לי הנייה וקורת רוח בשל אילו, אלא בשלך״. כלומר, אין לקב״ה הנאה מהקרבת 70 הפרים שהם כנגד אומות העולם. זהו צעד נדרש כדי להכפיף את אומות העולם לסדר העולמי הנכון שבו גם הן מכירות בכך שעם ישראל הוא העם הנבחר, ושהקב״ה הוא מלך העולם. זהו צעד שנועד לעורר הרתעה אצל אומות העולם: מי שלא מכיר במלכותו של הקב״ה ולא יקריב את הפרים הללו - לא עליו יהיה הגשם, כפי שקראנו בהפטרה בחג הראשון של סוכות. אבל למרות גודל הטכס, והכמויות העצומות של הפרטים הנשחטים - אין לקב״ה הנאה מכל העניין. ממה הקב״ה נהנה - מפר אחד בלבד שמקריבים ישראל אחרי שכל הטקס הפומפוזי של אומות העולם מסתיים. למה? כי הפר הזה מגיע מעם ישראל שהוא ״אהובו״ של הקב״ה.
יש לפנינו גישה דיכוטומית, הקובעת חלוקה חדה וברורה בין אומות העולם לישראל. הקב״ה אמנם מנחה את אומות העולם לבוא ולהקריב ולעשות צרמוניה גדולה סביב העניין (עשו לי סעודה גדולה ליום אחרון), אבל דומה שגודל הטקס נמצא ביחס הפוך לגודל הקרבה ולגדול ההנאה. אין כאן חיבור אמיתי אלא גודל הטקס נועד לייצר את אותו רושם כביר שאמור לדבר אל אומות העולם ולייצר את הרושם הנכון בעיניהן אבל אין מאחוריו קרבה כלשהיא. הגמרא במסכת סוכה לא התייחסה למגמת הירידה במספר הפרים - אלא ציינה רק את היום האחרון של הקרבת הפרים של אומות העולם לעומת היום האחרון של שמיני עצרת של ישראל.
נחזור למדרש תנחומא שהיה נראה לנו תמוה בתחילת דברינו: לימדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אורח, ביום הראשון יאכילנו פטומות ולמחר דגים ולמחר בשר בהמה וכו׳ - ושאלנו: הכיצד ייתכן שזוהי ההנחיה להתנהגות אידיאלית של מארח, שמיום ליום משקיע פחות ופחות באורח שלו. אבל עכשיו אנחנו יכולים להבין, שיש כאן אמירה עמוקה יותר: האידיאל והדרך ארץ הנכונה של האירוח, הנה שמיום ליום תיווצר קרבה גדולה יותר ויותר בין המארח לאורח, באופן שמיום ליום, המארח צריך לעשות טקס פחות גדול לטובת האורח כדי להמחיש לו שהוא רצוי ומקובל, מכיון שאת ההפרש בין ההשקעה של היום קודם להשקעה של היום הנוכחי ממלאת קירבה שנוצרה בין האורח למארח ביום הקודם, וגודל הסעודה נמצא ביחס הפוך לגודל הקרבה. ולכן אם מיום ליום המארח יכול להשקיע פחות ופחות בטקסיות של האירוח ועדיין לשמור על אירוח אידיאלי, זה אומר שאת החלל הזה לעומת הימים הקודמים ממלאת עכשיו קרבה רוחנית, בינאישית, שנוצרה ונבנתה מיום ליום, באופן שהאורח עדיין מרגיש רצוי כביום הראשון, כאור זורח, אבל התחושה שלו בנויה יותר על קירבה בינאישית ופחות על הטקסים חיצוניים וארוחות גראנדיוזיות.
לפי זה, יוצא שמדרש תנחומא מייצג גישה יותר אוניברסלית כלפי אומות העולם. אין לפנינו גישה דיכוטומית כמו שהסביר רש״י את דברי הגמרא לפיה גם ביום האחרון, אין לקב״ה הנאה מכל העניין כלל. הגמרא במסכת סוכה מתייחסת רק לתיאור המצב ביום השביעי באופן סטטאטי שהוא המלמד על מערכות היחסים בין הקב״ה לאומות ובין הקב״ה לעם ישראל. אבל מדרש תנחומא שם דגש על התפתחות המגמה לאורך ימי החג והדינמיקה שהיא מייצרת. הפרים הפוחתים והולכים כן יוצרים קירבה גדלה והולכת בין אומות העולם לקב״ה, אלא שבעניינן של אומות העולם, יש לקרבה הזאת גבול - המינימום של הסעודה ביום האחרון (שבעה פרים) עדיין כרוך בטקסיות גדולה שמעידה על כך שיש גבול לקרבה הבינאישית שיכולה להיווצר בין הקב״ה לאומות העולם, ולעומת זאת, בשמיני עצרת, לעם ישראל יש קרבה ישירה של ״פר אחד״ , של סעודה קטנה, שככל שהיא קטנה, מעידה על הקרבה הבינאישית, הרוחנית הגדולה בין עם ישראל לקב״ה. אכן לפי מדרש תנחומא יש עניין שמיום ליום מספר הפרים הפוחת מעיד על התקרבות של אומות העולם לקב״ה, שהרי מיום ליום צריך פחות פרים כדי לייצר את החיבור הזה שבין אומות העולם לקב״ה, אמנם התקרבות זו הנה עדיין מוגבלת ומתקיימת תחת מערכת יחסים שכותרתה יחסי אדון לעבדיו (=אומות העולם) בעוד שכלפי עם ישראל יש גישה של אהובים ובנים, ורמת הקרבה התכליתית גבוהה שכן בסוף התהליך הם מקריבים רק פר אחד וכקוטן הסעודה גודל הקרבה.
ואולי יש גם לנו משהו ללמוד, בתקופת מגפת הקורונה ל״ע מהדברים הללו. השנה אין לנו אפשרות לבצע את הטקסיות הגדולה של שמחת תורה כפי שאנחנו מבצעים כל שנה: ריקודים צמודים ומיוזעים בבתי הכנסת או אפילו באויר הפתוח, וסעודות קהילתיות גדולות. ואולי דווקא המגבלה הזאת, שתשנה השנה את אופי הטקסים ותגביל את ״גודל הסעודה״, תאפשר לנו למצוא את המקום השקט יותר שבו אנחנו מוצאים את החיבור עם תורת ישראל ועם הקב״ה בצורה יותר פנימית, יותר עדינה, יותר שקטה, יותר אישית-משפחתית ופחות טקסית. כדברי הרמח״ל - האדם לא נברא אלא כדי להתענג על ה׳ - והעונג הזה יופיע השנה בצורת ״עשו לי סעודה קטנה״ - כל אחד ואחת יוכלו לשמוח בשמחת התורה ובקשר שלהם עם הקב״ה ולהכיר בכך שדווקא הקטנת הטקס החיצוני מאפשרת שיח יותר פנימי, שמחה יותר עדינה ועמוקה בתוך הנשמה פנימה, בקשר שלנו עם תורת ישראל ועם הקב״ה.
