לפרשת ויחי
"אביך צִוה לפני מותו לֵאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך" ואחר כך באים גם בעצמם ואומרים ליוסף: "הננו לך לעבדים".
יוסף מרגיע אותם ואומר להם
ויש לשאול, מה עורר אצל האחים את החשש, דווקא באותה העת, שיוסף יחליט לנקום בהם? יש לזכור כי לפי פשטות הפסוקים יעקב מעולם לא ציווה להעביר ליוסף כל מסר בעניינם של האחים, והאחים המציאו את המסר הזה כדי לנסות ולשכנע את יוסף להימנע מנקמה. יש אפוא צורך למצוא דחף חזק לחשש כזה, שיוביל את האחים להשתמש בשמו של יעקב אביהם, שכבר בעולם שכולו טוב, באופן שקרי.
פשטות הדברים היא שכל עוד יעקב היה חי, האחים היו בטוחים שיוסף, למרות טינתו השמורה בלבו, לא יעיז להרע להם, מפני שהוא יצטרך לתת את הדין בפני יעקב, ולכן כאשר מת יעקב, התעורר החשש, שעתה, ינצל יוסף את שעת הכושר, ויתנקם באחים. אולם, קשה להבין זאת כך, שהרי אנו עוסקים באבותינו, אנשים רמי מעלה. הייתכן שהאחים חשבו שליוסף פשוט "לא נעים" מיעקב? האם ניתן לייחס ליוסף מחשבה אווילית כזו, שהוא יוכל לעולל דבר שאינו ראוי, ברגע שהשגחתו הצמודה של יעקב תסור ממנו? האם לא הייתה ביוסף יראת שמים אלא "יראת יעקב"? הלא יוסף בעצמו אמר לאחים: "זאת עשו וחיו, את האלקים אני ירא"?
יותר מכך, הלא כאשר התגלה יוסף אל האחים, בפרשת ויגש הוא מכריז בפניהם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני…" וא"כ יוסף בעצמו אמר לאחים שאין להם על מה להצטער, ולא ביקש או ציפה שהאחים יבקשו את מחילתו, וא"כ מדוע התעורר החשש דווקא עכשיו? אמנם, מהפסוק משמע שיש לחשש קשר ישיר למיתת יעקב, אבל כפי שהסברנו, קשה להבין כיצד מות יעקב גרם ישירות להתעוררות החשש, ובעצמה כזו שתביא את האחים להמציא דבר שקר.
במדרש רבה, ישנה מחלוקת בשאלה מה עורר את חששם של האחים, והאם היה חשש זה מוצדק. המשותף לשתי השיטות הסוברות שהחשש היה מוצדק, הוא כי חששם של האחים, לא נבע מעצם הסתלקותו של יעקב אבינו, והסרת השגחתו על יוסף והאחים, אלא מאירוע שהתרחש בחזרה מהלוויה של יעקב, או מההנהגות ששונו על ידי יוסף לאחר מיתת יעקב. לפי שיטות אילו היה מקום לחששם של האחים. לעומת שיטות אלו ישנה שיטה שלישית במדרש הטוענת שחששם של האחים לא היה מוצדק, ונבע מחוסר הערכה לאישיותו של יוסף, ומכך שלא דנו אותו לכף זכות.
וזה לשון מדרש רבה בפרשה ק אות ח:
"וישב יוסף מצרימה: ר' לוי ור' יצחק. ר' לוי אמר: שלא זמנן לסעודה. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים אמר לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור. ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן והן לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור, א"ר תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".
ר' לוי ור' יצחק מסכימים בכך שהייתה לכאורה סיבה מוצדקת לחששם של האחים מצדם.
לשיטת ר' יצחק יוסף "הלך והציץ באותו הבור". אם נדייק בלשון המדרש, לא כתוב שיוסף עבר על אותו בור והציץ בו, אלא יוסף הלך באופן יזום אל הבור והציץ בו. מעשה זה ניתן לפרש בשני אופנים: או שמגמת יוסף הנה אכן, לנקום באחים, וזוהי שיטת ר' יצחק. או שיוסף נתכוון לשם שמים ורצה לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, כדברי ר' תנחומא (עיין מתנות כהונה שם). האחים, לטענת ר' יצחק, פירשו את המעשה היזום הזה של יוסף, בקונוטציה של נקמה ורמז לבאות, ולפיכך חששם מצדם היה מוצדק. יש אפוא בתשובתו של ר' יצחק תשובה ברורה לקושי שבפסוקים: חששם של האחים לא התעורר מעצם מות יעקב, אלא ממעשה ברור של יוסף, שנעשה בצורה יזומה, והתפרש באופן טבעי אצל האחים כבעייתי.
לשיטת ר' לוי הדברים פחות ברורים במבט ראשון: הוא סובר שיוסף לא זימנן לסעודה בדרך שהיה רגיל לה. כאן יש אי עשייה ולא מעשה יזום כפי שמופיע בדברי ר' יצחק. גישה זו מחלישה את המניע לחששם של האחים ויש אפוא להבין מדוע בחר ר' לוי במניע שלכאורה נראה חלש?
הרש"ר הירש, בפירושו לתורה מסביר את הדבר, וז"ל : "כל עוד חיים ההורים, יתרחקו הבנים ממחלוקת למען הוריהם. אחרי מות ההורים יתרופף הקשר. אין הם מרבים עוד להיפגש, הרי הם נעשים זרים זה לזה, משעה שאב ואם חדלו לעמוד במרכז. קל וחומר שכאן, לא היה זה אלא טבעי. האחים "ראו" = הרגישו שאביהם איננו. אדם שעשה עוול לחברו והלה איננו מסביר לו פנים בייחוד, הרי הכרת אשמתו תביאנו להאמין כי יש בלבו עליו".
הרש"ר הירש תולה את חששם של האחים בעובדה שיעקב הסתלק "ממרכז העניינים", ובמצב כזה, בדרך הטבע הקשר בין אחים נחלש, וכאן, על רקע המכירה, הייתה סיבה לחשוש שיתרחש יותר מניתוק טבעי והדבר יגיע גם לפסים מעשיים. אי הזימון לסעודה היה גילוי בפועל של התחלתה של מערכת היחסים שלאחר מות יעקב. על רקע המכירה, היה יוסף אמור דווקא לחזק את הקשר על מנת להוכיח לאחים שאין בלבו עליהם. כיון שהדברים התנהלו בצורתם הטבעית, התעורר חשש, שמא יוסף עדיין מקפיד עליהם, ויביא את הדברים גם לפסים מעשיים.
ניתן לכאורה למצוא חיזוק לפירושו של ר' לוי על דרך הפשט, מתוך תשובתו של יוסף. יוסף עונה לאחים: אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וכו' כלומר אי הזימון לסעודה עורר חשש שיוסף יזניח את פרנסת האחים ואת כלכלתם שהייתה תלויה ביוסף, והפסקת הסעודות המשותפות הייתה רק צעד ראשון בתהליך הזה. יותר מכך, ייתכן שהאחים פירשו צעד זה כעונש מידה כנגד מידה. כשם שהאחים לא רצו ממש להרוג את יוסף בידים והניחו אותו בבור, (אבל נחשים ועקרבים יש בו…) – כך יוסף לא מתכוון להרוג אותם "בידים" אלא פשוט להפסיק בהדרגה את פרנסת אחיו, עד שיגוועו ברעב. לפיכך, חששו האחים שמטרת יוסף הנה לחסל אותם על ידי הפקרתם לרעב השורר במצרים. לכן, אי העשייה של יוסף אכן היוותה חשש כבד ומשמעותי על חייהם.
לעומתם חולק ר' תנחומא מבחינה עקרונית, על גישתם, וסובר שהאחים פירשו באופן מוטעה את התנהגותו של יוסף, שהייתה ללא דופי, ויוסף היה ונשאר צדיק יסוד עולם, שאיננו נוטר ואיננו נוקם, וכל כוונתו הייתה לשם שמים. יוסף אולי היה צריך לעשות את הדברים באופן שלא יעורר חשד, אבל מ"מ לא היו דברים בגו.
אנו רואים כי יש בעיה לפרש שחששם של האחים התעורר מעצם הסתלקותו של יעקב. לכן, הפתרונות השונים שראינו, העתיקו את הגורם לחשש ממות יעקב לאירוע אחר. שיטה אחת העתיקה את החשש לאירועים שהתרחשו בעת הלוויה של יעקב, ושיטה אחרת לשינוי ההנהגות לאחר הלוויה וחזרת החיים למסלולם. לשתי השיטות יש כאן בריחה מהפשטות הקובעת שהחשש נבע באופן כלשהו מעצם הסתלקותו של יעקב.
גוף הבקשה
פנייתם של האחים הנה בזו הלשון:
"אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף: 'אנא שא נא לפשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך' ועתה, שא נא, לפשע עבדי אלקי אביך".
רגילים אנו לפרש שהאחים בעצם אומרים ליוסף: הנה יעקב ביקש ממך לסלוח, לכן "ועתה" סלח לנו בגין בקשתו של יעקב. זאת, כיון שהמילה "ועתה" מקשרת לכאורה בין מה שלפניה למה שאחריה. אולם, בעיון מדוקדק, אנחנו מגלים שאי אפשר לפרש כן. שהרי שני החלקים של הפסוק שונים באופן מעורר תמיהה בשלושת המרכיבים המופיעים בהם:
| נושא | בשם יעקב | בשם האחים |
| רמת החטא | פשע חטאת | רק פשע |
| יחס האחים ליוסף | אחיך | עבדי אלוקי אביך |
| ציון הרעה | כי רעה גמלוך | --- |
לצערי, לא מצאתי איש מהפרשנים הקלאסיים שיסביר הבדלים אילו. לפיכך – ברצוני להציע כאן פירוש חדש, על דרך הפשט:
האחים ניסו לפייס את יוסף בשתי דרכים שונות. מצד עצמם, לא יכלו האחים להצטדק על מעשיהם. אחרי שבפועל הם התעללו ביוסף, ומכרו אותו, אין מצדם מקום לכך. אבל אסור לשכוח שיוסף בעצמו תרם לשלהוב האווירה ששררה לפני המכירה, במעשיו. יוסף היה צעיר לימים, חסר ניסיון וחכמת חיים, וודאי שהיום כאשר הוא מלך במצרים, ידע כי התנהגותו באותם הימים הייתה צריכה להיות שונה. האחים היו צריכים להביא זאת לידיעת יוסף, כגורם מקל באשמתם. ולכן ניסו להעביר מסר זה בדרך עקיפה.
האחים לא יכלו לבוא אל יוסף ולבקש את מחילתו בשם האחווה המשפחתית, כיון שהם עצמם, במעשיהם, ניסו לנתק את יוסף מהמשפחה, ובכך התכחשו בעצמם ליחס האחווה המשפחתית. ולכן, האחים ניסו ליצור אצל יוסף את התחושה שיעקב הסתכל על האירוע באופן סלחני יותר: אכן, היה פשע במזיד מצד האחים, אבל במבט של אב רחמן וסולח, יש לראות את הדבר כשגגה, כחטא בלבד, כטעות של האחים בשיקול הדעת. המסר מיעקב ליוסף הוא: אל תשכח יוסף, כי גם אתה לא היית "טלית שכולה תכלת". אתה הבאת את דיבתם של האחים רעה, פרסמת את חלומותיך ברבים, כשהיה עליך לשמור עליהם בשקט, כדי לא לעורר קנאה. במו ידיך – יצרת אתה רקע ומוטיבציה אצל האחים למכירה. ומצד זה, יש מקום לומר שהאחים טעו בשיקול הדעת. ולכן הם מוסיפים בדברים שכביכול באו מצד יעקב את המילה "חטאתם". אין לראות במכירה פשע מתחילה ועד סוף, התעללות לשמה שלא הייתה לה כל הצדקה, שנעשתה רק מתוך מחשבה רעה גרידא, ללא רקע וללא דחף.
כמו כן, הם אומרים בשם יעקב: לפשע "אחיך" כלומר, המסר שכביכול בא מצד יעקב הוא: האחים הם עדיין אחיך, למרות הכל. הבקשה שבאה כביכול בשם יעקב הנה בקשה אישית, הפונה אל רגשי המשפחה של יוסף, ללא כל קשר לחובות מוסריות או דתיות כלשהן.
מסר שני מבקשים האחים מצד עצמם: כאן, אין הם מייחסים עצמם ליוסף מצד האחווה המשפחתית, שהרי כאמור, אין להם זכות לכך. אלא מצד שהם ויוסף עבדים לקב"ה, ומצד זה גם הם וגם יוסף כפופים לשולחן ערוך, להלכות התורה, הקובעת: (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב אות י) :
"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל, אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים – לא מבני ישראל המה".
הבקשה השניה הנה בקשה דתית-אמונית-מוסרית והלכתית. יש בה פורמליות שאינה מתחשבת בקשרי משפחה, ויש בה הזכרת מחויבותו של יוסף לאמונתו. כאן אין מקום להפחית מעצמת הפשע, בנסיבות משפחתיות. ויותר מכך: על מנת שיהא תוקף מחייב על יוסף למחול, צריכה להיות חרטה אמיתית והכרה בעצמת החטא אצל החוטא. ולכן מוזכר רק פשע. עובדה זו מבטאת הכרה של האחים בגודל אשמתם, מבטאת את החרטה שלהם, ולפיכך יוצרת את הרקע לחובה דתית ומוסרית מצד יוסף – למחול להם.
נותר להסביר מדוע לא ציינו האחים בבקשה הדתית את העובדה "כי רעה גמלוך".
לשם כך, עלינו לחקור את תשובת יוסף לאחים.
תשובת יוסף לאחים
יוסף עונה לאחים בזו הלשון:
"ויאמר אליהם יוסף, אל תיראו כי התחת אלקים אני: ואתם חשבתם לרעה, אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם".
ויש לעיין בדבר הקשר שבין "אתם חשבתם לרעה, אלוקים חשבה לטובה". וכי מה בכך שאלוקים חשבה לטובה? האם מכוח העובדה שאלוקים חשבה לטובה נהפך מעשה האחים לטוב? האם העובדה שיוסף נהייה בסוף מלך על מצרים, בכוחה לכפר על מעשה ההתעללות מצד האחים?
לכאורה, אין לאחים כל הצדקה, גם לא בדיעבד, למכירת יוסף. למרות שלולא מכירתם אולי לא היה יוסף מגיע למצרים באופן בו הגיע, ולא היו מתממשים חלומותיו, מ"מ אין לדעת אם הם לא היו מתממשים בדרך אחרת. להשגחה דרכים רבות למימוש התכנית האלוקית, והאחים לא היו אלה שהיו צריכים לבחור עצמם ככלי לביצוע התכנית האלוקית, וא"כ אין לכאורה צידוק, גם לא לאחר מעשה, למעשיהם של האחים. ויותר מכך, הרי לפי הפשטות האחים לא עשו את המעשה מתוך מחשבה על קיום גזרת השעבוד – להפך – מטרתם הייתה לנתק את יוסף לחלוטין מההמשכיות של משפחת יעקב ועם ישראל.
הפשטות היא שיש לנתק את מעשה המכירה מעליית יוסף למלוכה, ולפיכך האחים מצד עצמם אשמים במה שעשו, והאחים היו צריכים לבקש מחילה מיוסף בדיני אדם, וכפרה בדיני שמים. וכך אכן מפרש ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לתורה:
(הטקסט שבסוגריים הנן הערותיי לדבריו)
"הנה אנחנו באשמתנו כאשר מכרנו אותך – חטאנו לך (כלומר יש עבירה בין אדם לחברו) ופשענו בריבונינו (כלומר יש גם חיוב בדיני שמים), אשר אנחנו עבדיו. (וכעת, הקב"ה - ) או יסלח לאשמתנו או יפרע מאתנו עבורה. לכן אם יפרע מאתנו ולא יקבל את תשובתנו (אתה) הסתפק בעונשו לנו ופטור אותנו מן עונשך, ואם כבר קיבל את תשובתנו וסלח לנו – הִדּמה אליו בזה וסלח לנו גם אתה".
וכן על תשובת יוסף הוא מפרש:
"ואתם חשבתם לרעה וכו' : כלומר ומפני זה ראוי לי לסלוח לכם על מה שאירע שהרי בסיבתו הייתה תועלתי ותעלתכם להחיות אומה זו"
הנה לנו שר' אברהם בן הרמב"ם סובר שיש לנתק את הזכות שבאה לידי יוסף להגיע למלוכה ממעשיהם של האחים ולכן יש חיוב על האחים הן בדיני אדם והן בדיני שמים. כל שנותר לאחים הוא לבקש מיוסף שיסלח להם לפנים משורת הדין, וידמה לבוראו במידת הרחמים. אבל יש כאן הכרה מצד האחים בחטאם כלפי שמים, וברור לכל גם שיוסף אינו מחויב למחול להם בדיני אדם. יוסף אומר לאחים ש "ראוי" "לו" לסלוח להם, ונדייק: "ראוי" אך אין זה מחובתו. "לי" והבחירה בידי בלבד ואין סליחה אוטומטית מכוח העובדה שנהייתי מלך שהרי אין כלל קשר בין התוצאה לרשע שהתגלה ממעשיכם. אמנם, כיון שבסופו של דבר, התועלת הגיעה לידי יוסף דווקא על ידי מעשיהם של האחים, לכן ראוי לסלוח להם, לפנים משורת הדין.
ואכן, כך היא הפשטות של המקראות וכך אומר השכל הישר, לכאורה.
יש כאן למעשה שאלה עקרונית, הלכתית. האם אדם שהזיק לחברו באופן כלשהו, וכתוצאה מהנזק הזה, זכה הניזק בדבר, שלא היה זוכה בו אילמלא הנזק, כממון או מעמד וכ' – האם נחשבת פעולת המזיק, בדיעבד, לנזק או שמא כיון שלולא הנזק לא היה הניזק זוכה במה שזכה, לא נחשב הדבר לנזק? האם יכול הניזק לתבוע את נזקו? ושאלה נוספת: בהנחה שיכול הניזק לתבוע את המזיק, האם על רקע הזכייה של המזיק, ראוי לניזק לוותר על התביעה, או שמא אין כל סיבה להתחשב במזיק?
בד בבד עם שאלה זו, עולה כאן שאלה נוספת, הקשורה לעניינינו. מהו היקף האחריות של אדם למעשיו? האם עלייתו למלוכה של יוסף יכולה להיזקף לזכותם של האחים? האם כל האירועים שאירעו ליוסף במצרים הם מכוחם של האחים ובאחריותם? או שמא הם עשו מעשה אחד, של הפקרת יוסף ושאר המעשים שהתרחשו אין להם כל זיקה לאחים.
כאמור, גישתו של ר' אברהם בן הרמב"ם היא, שאין כל קשר בין חטאם של האחים לטובה שאירעה ליוסף במצרים ויש להטיל את מלא כובד האחריות על האחים – הן בדיני אדם, והן בדיני שמים. וכך היא אכן הפשטות.
ולכן מפתיע הוא למצוא, כי שיטות רבות נוקטות דווקא בגישה לפיה, בדיעבד, אין כלל חטא לאחים בגין מעשיהם – לא בדיני אדם ולא בדיני שמים.
הראשון שיצא בהכרזה זו היה אור החיים הקדוש. הוא אמנם פותח בגישה של ר' אברהם בן הרמב"ם ביחס לרישא של דברי יוסף: "כי התחת אלקים אני", אבל ביחס לסיפא: "אלוקים חשבה לטובה" – הוא מחדש כיוון חדש לגמרי שטעון בירור.
ברישא של הדברים, כאמור, נוקט הוא בשיטת ר' אברהם בן הרמב"ם:
"כי התחת אלקים אני: פי' אם אתם חייבים עונש על הדבר – אלקים שופט ולא אקום ולא אטור וטעם שלא מחל להם, אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחברו כמו שתאמר גזלו ומחל הנגזל – אינו פטור הגזלן ממיתה, או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו – אין ביד הנגנב לפוטרו לגנב ממות"
הפתיחה של האו"ח הקדוש אכן הולכת כפשטות, אבל שיטתו שונה משיטת ר' אברהם בן הרמב"ם – גם ברישא. אכן יש לנתק את מעשה המכירה מעלייתו של יוסף למלוכה, ולכן יש חטא מצד האחים. אם כולם נחשבים לבני נוח – אין כלל חטא בין אדם לחבירו כי בני נוח חייבים רק בדיני שמים, ולכן יוסף לא מחל להם – כי לא היה על מה למחול. אם הם נחשבים לישראל, מחילתו לא תעזור, כי בכל מקרה הדין המשמעותי הוא שהם חייבים מיתה בידי שמים מצד גונב איש ומכרו ואין בכוח מחילת הנגנב לבטל את הגזירה. (וקצת קשה, שמלשונו עצמו לא ברור מדוע לא מחל להם לפחות בדיני אדם, ואם כפי שכתבנו, מדוע מחילתו אינה מערבת את תשובתם כפי ההלכה? וייתכן שסובר שמצד עצם הגניבה יש חיוב רק בדיני שמים וההתעללות הנפשית הכרוכה בכך אין עליה דין מוות וצ"ע).
כאמור, בהמשך, עובר או"ח לגישה חדשה לחלוטין, וחדשנית מבחינת ההכרזה שבה:
"ואמר עוד להם, כי יש לדון להם משפט זכות ואתם חשבתם: והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים – גם בדיני שמים".
המלבי"ם כתב על הפסוק: "אל תיראו כי התחת אלקים אני: "וגם אתם לא עשיתם לי רע בפועל, כי נהפך הדבר לטוב". גישת המלבי"ם היא שכאן אין ליוסף טענה על האחים, אחר שרק בזכות פועלם הרע, זכה הוא במעמד של שליט במצרים, לפיכך, אין מעשה האחים נחשב למעשה רע, ואין ליוסף עילה בגינו להרע לאחים.
באותה סיעה נמצא גם ה"משך חכמה" בפירושו לפרשת וישב. והוא מעמיק את ההסבר שבגישה זו. על הפסוק: "מה בצע כי נהרג את אחינו" כתב המשך חכמה בזה"ל:
"ר' מאיר אומר: "ובוצע ברך נאץ ה', (תהילים י, ג) – כל המברך את יהודה הרי זה מנאץ (סנהדרין ו, ב) הכוונה שהמעשה היה תכלית הטובה, שירד יוסף למחיה לפניהם, ולהקים שבועת בין הבתרים (בראשית טו' ) אך הם חשבוה לרעה, כאשר אמר להם יוסף, ולכן נכשל במעשה דתמר, שעבירה גוררת עבירה דוגמתה, שראויה הייתה תמר ליהודה וכמו שאמר "ממני" - כבושים הדברים, רק המחשבה הייתה שהיא זונה "כי כיסתה פניה" וכו' ונולד מזה מלכי ישראל, וגם המברך זה "ניאץ ה'". ור' תנחום בר חנילאי מוקי לה במעשה העגל, שאמר אהרן: השתא (עבדי לי כדעבדו בחור, ומקיים בי "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא") ולא הוו להו תקנתא לעולם, מוטב (דליעבדו לעגל, אפשר הוה להו תקנא בתשובה). אם כן, המעשה היה רע, והמחשבה טובה – גם המברך זה ניאץ ה', כי שניהם צריכים כפרה, וכמו שאמרו סוף קידושין (פא:) נכווין לאכול חזיר ואכל טלה (אמרה תורה צרכים כפרה וסליחה) נתכוון לאכול טלה ואכל חזיר וכו' וזה מצווה שלא לשמה עבירה לשמה. וזה כוונת הגמרא ב "הכר" בישרהו, ב "הכר" בישר. שעבירה גוררת עבירה דוגמתה ודו"'ק היטב."
ולכאורה דבריו תמוהים, שהרי תוצאת המעשה הישיר של המכירה הייתה שיוסף נמכר לישמעאלים, ונגזלה ממנו חירותו ואבד לו הקשר עם משפחתו, והוא היה קורבן להתעללות קשה ביותר מצד קרובי משפחתו מדרגה ראשונה. וזוהי תוצאתה הישירה של המכירה. העובדה שיוסף נתמנה בסוף למלך אינה תוצאה ישירה של מעשה המכירה, שהיה לכאורה לתכלית רעה הן מבחינת המעשה והן מבחינת המחשבה. ובדרך עברו שנים מספר, ואירועים רבים, עד שיוסף הצליח בזכות השתדלותו ובזכות סיעתא דשמיא להגיע לאן שהגיע.
אולם, המשך חכמה טוען אחרת: המשך חכמה יוצא מנקודת הנחה, שהאירועים הנגררים אחר מעשה כלשהו, שלולא אותו מעשה לא היו מתרחשים, מתייחסים לכאורה אל אותו המעשה המהווה את הגורם הראשוני לאירועים אלו, ולכן יש לראות בכל שרשרת האירועים שהתרחשה מהמכירה עד לעליית יוסף למעמדו כאירועים בעלי זיקה ישירה למעשה הראשון של מכירת יוסף, שהרי ללא המכירה, לא היו אירועים אלו מתרחשים. יש לראות את כל האירועים הללו כאירוע אחד מתמשך. ולפיכך, כיון שהתוצאה הסופית של האירוע המתמשך של המכירה הייתה טובה, יש לראות במעשה המכירה עצמו מעשה טוב. כל השלבים מרגע המכירה עד לעלייתו של יוסף לשלטון היו לפני שנסתיים מעשה המכירה. ואם כן, כדבריו "המעשה היה תכלית הטובה".
אין לכאורה מנוס מהסבר זה בדבריו, שהרי המשך חכמה, בעקבות אוה"ח, מדמה את מקרה המכירה למקרה בו אדם נתכוון לאכול חזיר ואכל טלה. והנה כאן יש רק מעשה אחד ולא שורה של מעשים ואירועים שנגררו זה אחר זה, וא"כ לכאורה אין הנדון דומה לראייה? אלא על כורחך יש לראות לשיטת המשך חכמה את כל האירועים שהתרחשו כתוצאה מהמכירה כאירוע אחד ואם כך – אכן תכליתו הייתה לטובה, שהרי (א) יוסף נהייה שליט במצרים (ב) חלומותיו התגשמו (ג) הגזרה של ברית בין הבתרים התגשמה.
וכדאי בהקשר זה להביא את דבריו של הרב יהודה קופרמן במהדורתו לספר "משך חכמה" ח"א עמוד קעג, הערה 7:
"אמר רב חמא ב"ר חנינא: (סוטה י:) ב"הכר" בישר לאביו (הכר נא הכתונת בנך היא אם לא) – 'הכר נא למי החותמת והפתילים' : בעוד הפירוש המקובל בדברי חז"ל אלה הוא מעין תפיסה ספרותית של מידה כנגד מידה, חודר רבינו לעומק כוונתם של חז"ל, שמעשה מכירת יוסף שהוא מחשבה רעה ומעשה טוב, גרר למעשה שני דומה אצל אותו אדם. אין הכוונה לעונש מן השמים הבא עכל האדם עקב מעשהו, אלא לכך שעבירה אחת מביאה אותו לידי עבירה אחרת, ואין לך עונש גדול מזה…"
הרי לנו שגם הרב יהודה קופרמן מבין את דברי המשך חכמה כפי שכתבנו, שהמשך חכמה רואה את כל האירועים שהתרחשו ממכירת יוסף עד לעלייתו למלוכה כמעשה אחד ולכן ניתן להגדיר מעשה זה כמעשה טוב.
כעת, נוכל להשלים את פירוש השוני שבין שתי הבקשות שביקשו האחים: כפי שאמרנו לעיל, הבקשה הבאה כביכול מצד יעקב, הנה בקשה אישית, אנושית, רגשית, ללא כל קשר לענייני מוסר, אמונה והלכה. ובעיניים אנושיות, רגשיות, אכן האחים גמלו ליוסף רעה, ולכן מצוין הדבר בבקשה שהאחים מוסרים ליוסף בשם יעקב. אבל, הבקשה השניה הנה בקשה דתית-מוסרית-אמונית. ובהסתכלות אמונית יש להכיר בכך שהמכירה הייתה חלק מהתכנית האלוקית שהתוותה את דרכו של יוסף למלוכה. מבחינה הלכתית, לשיטת האו"ח, והמשך חכמה, ההלכה מכירה בכל סדרת האירועים שהתרחשו מאז המכירה ועד לעליית יוסף לשלטון כמעשה אחד, שתכליתו טובה. ואם כל שורת האירועים מהמכירה עד למלוכה יש לראות אותה כמעשה אחד, רציף – אזי אכן האחים לא עשו כל רע ליוסף, והמכירה הייתה מעשה שתכליתו הייתה טובה ולפיכך בבקשה הבאה מהצד האמוני-מוסרי-הלכתי – אין אזכור ל"רעה גמלוך" כיון שבהשקפה זו – לא נגרמה ליוסף כל רעה על ידי האחים.
נותר להסביר את הקשר שיוצרת המילה "ועתה" בין שתי הבקשות. ונראה לומר, על פי דברי הרש"ר הירש, שהאחים חששו שבגין הסתלקותו של יעקב, התרופפו קשרי המשפחה, והאחים חששו שיוסף איבד במעט את היחס המשפחתי לאחים, וזאת על פי הסימנים שלא זמנן לסעודה. ולכן, הם פותחים בבקשה בשם יעקב, וכביכול אומרים ליוסף: דע שכאשר יעקב היה חי, וקשרי המשפחה היו חזקים – יעקב ביקש שתמחל לנו, ולכן ראוי לך לסלוח מצד בקשת יעקב, ועתה – אחרי מותו, כאשר אנו חשים בהתרופפות קשרי המשפחה, כאשר אולי אין כבר משקל אצלך לעובדה שאנו באים ממשפחתך, ואולי לא תרצה להתחשב בבקשה הבאה בשם יעקב, בבקשה בעלת האופי המשפחתי – אזי הנה הבקשה השניה – שהנה בעלת אופי הלכתי-מוסרי-אמוני, וזו רלוונטית בכל עת, גם "עתה".
שאלות פתוחות
נותרו שתי שאלות פתוחות בדיון בנושא:
האחת – מהו היקף הרציפות של מעשי האדם, ועד כמה ניתן אכן לטעון שלאדם אחריות רחבה הרבה יותר מאחריות המוטלת בגין פעולות הבאות מכוחו הישיר או מכוח כוחו, אלא מכוח הנסיבתיות, שיש לכאורה לתלות אותה בגזרת שמים.
והשניה - האם אכן, המתכוון להשקות את חבירו כוס רעל והשקהו יין – פטור הן בדיני אדם והן בדיני שמים.
ה "כלי חמדה" (לפרשתנו) עוסק בשיטת אוה"ח הקדוש, ומרחיב את הדיון בשאלה השניה. ביחס לשאלה הראשונה – לא מצאתי התייחסות לנושא כלל, ואשמח לשמוע רעיונות בנושא.
