פרשת ויגש תשס"ו
בפרשתנו מגיעה התנכרותו של יוסף לאחיו לשיאה (בראשית פרק מב):
(א) וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו:
התנכרות זו החלה עם הגיעם של אחי יוסף למצרים לשבור בר:
(ז) וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: (ח) וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ: (ט) וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם:
יוסף, השקיע מאמצים רבים בהתנכרות לאחיו, ועל כך מעידות הפעמים שהתורה מדגישה בהן שיוסף כמעט נשבר תוך כדי עטיית מסיכת ההתנכרות הזו. כך למשל בפרק מג' פסוק ל:
(ל) וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:
(לא) וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם:
וכך גם בהתנהלות בעקבות פרשת גניבת הגביע (בראשית פרק מד) בה כמעט הצליח יוסף לכבוש את רגשותיו, ולנתק את בנימין מהאחים. רק דבריו של יהודה גרמו לשבירת המסכה ולפריקת האיפוק שניסה יוסף להפגין:
(יח) וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: ....
יהודה – הוא אפוא זה שהצליח לשבור את התנכרותו של יוסף. לכאורה, ליוסף היו כלים רבים ואפשרויות רבות להביא לניצחון ההתנכרות אבל משהו בהתנהלותו ובדבריו של יהודה שבר את הבסיס הרגשי – נפשי עליו הייתה מושתתת ההתנכרות, כך שיוסף הגיע למצב נפשי, בו לא היה מסוגל יותר להתאפק ולעצור את רגשותיו, גם אם שכלו אולי רצה בכך.
המדרש מדגיש את שבחו של יהודה שהצליח להבקיע את חומות ההתנכרות של יוסף (בראשית רבה (וילנא) פרשה צג ד"ה ד ד"א ויגש):
ד ד"א ויגש אליו יהודה וגו', כתיב (שם /משלי/ כ) מים עמוקים עצה בלב איש וגו', (משל) לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
בדברי היום אני מבקש להתחקות אחר נוסחת הקסם של יהודה, אותה מתאר המדרש, ולנסות לעמוד על סוד הצלחתו. אני מבקש להראות שהתנהלותו של יהודה בניהול המשבר אליו נקלעו האחים מהווה דוגמה ללימוד לכל אחד בחיי היום יום בפתרון משברים וביחסי אנוש בכלל בכל תחום בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".
ננתח את סיפור יוסף והאחים במספר נקודות חשובות:
- כיצד נוצרה השנאה בין יוסף לאחים
- מכירת יוסף, התנהלות האחים ובפרט התנהלותם של ראובן ויהודה.
- מדוע הסכים יעקב אבינו לערבותו של יהודה ודחה את ערבותו של ראובן
- התנהלותו של יהודה מול יוסף ושבירת ההתנכרות.
מקורה של שנאת האחים ליוסף
שנאת האחים ליוסף לובתה על ידי סיפורי החלומות שסיפר יוסף לאחים, אבל שורשה של השנאה הוא ביחס המועדף שהעניק יעקב ליוסף:
(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:
(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:
לא רק שיעקב אהב את יוסף מכל בניו – אלא גם עשה לו כתונת פסים שהדהדה כל הזמן מול האחים והבליטה את ההעדפה הזו. הרב קוק ניתח את טעותו של יעקב אבינו על פי דברי חז"ל במסכת שבת דף י עמוד ב:
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
ומבאר הרב קוק (עין איה שבת י):
"השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם כי לא טוב הוא להרחיב כ"כ את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם. על זה נאמר: "ואל תתחכם יותר – למה תשתומם" כי אם את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו, ובנפשו, ראוי לו לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהא השכל עומד ומנהיגן אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי והוא הדין במשפחה, בשבט, באומה, ובכלל האנושיות.
והנה יחס אהבת האב אל בניו הוא יחס טבעי בנוי על יסוד הרגש הנפשי והנטייה הטבעית וכפי טבעו הפשוט – הוא מספיק להמשיך כוח האב לעשות לטובת בניו ככל אשר יוכל. הבחירה והיתרון לבקר בין בן לבן על פי כישרונותיו ויתרונו הפרטי זהו ממעשה השכל. על כן אין ראוי לתן לשכל להפריע את כוח הטבע... אמנם כאשר יפרוץ השכל וייכנס בגבול הרגש למעטו, יתגבר הרגש הטבעי לעומתו, והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה".
הקנאה שהתפתחה לשנאה נוצרה כתוצאה מכך שיעקב בחר בשיקול השכלי של העדפת יוסף על פני הרגש הטבעי של אהבת כל בניו. הקנאה והשנאה לא אחרו לבוא. בשטח קרו כל מיני פעולות (ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם), נאמרו כל מיני אמירות (החלומות והנזיפות), והתפתחו כל מיני התנהגויות (לא יכלו דברו לשלום) אבל, מתחת לפני השטח, הסיבה האמיתית והמניע האמיתי לבעיות לא היה דיבת האחים, וגם לא סיפורי החלומות של יוסף. מתחת לפני השטח מסתתרת הסיבה האמיתית לכל הפעולות והאינטראקציות הבעייתיות: הסיבה היא היחס המפלה, הנוגד את טבע האדם, שהעניק יעקב ליוסף.
בסיפור מכירת יוסף ניסו ראובן ויהודה לתת פתרונות שונים בזמנים שונים לבעיות כגון מה לעשות עם יוסף או כיצד לדבר עם יוסף. ראובן ויהודה מייצגים שתי גישות שונות לפתרון משברים.
יהודה הוא זה שיודע כיצד לחדור את מעטה הסיבות החיצוניות, הפעולות והאינטראקציות הגלויות, ולברר את המניע הנפשי, את הצרכים של כל המעורבים בדבר, תוך כדי הפעלת שיקולים ערכיים, ומחשבה על כל הצדדים המעורבים. זהו למעשה סודו, בבחינת "ואיש תבונות ידלנה".
המדרש מלמדנו שהסיבות למשברים חבויות, ובאות לידי ביטוי בכל מיני תופעות חיצוניות, שלא תמיד מסגירות את הגורם הראשוני, המניע אותן. יהודה יודע שהתופעות החיצוניות הן סימן ולא סיבה, ויש לעקוב אחרי הסימנים עד להגעה לשרשן של התופעות ולטפל בבעיות ובצרכים הבלתי מסופקים מן השרש. על מנת לאבחן ולאתר זאת, לא מספיק להסתכל על העובדות החיצוניות הגלויות. יש להפעיל בינה, שמהותה הבנת דבר מתוך דבר. יש לקשור נימה בנימה, תופעה בתופעה, מתוך ידיעה שהמכלול וההעמקה בשורשים של אותן תופעות חיצוניות מהווה את המפתח המוצלח למציאת פתרון ההולם את כל הצדדים. אכן, לעיתים פתרונות מסוג זה לוקחים יותר זמן, אבל בסופו של דבר הם נותנים מענה אמיתי לבעיה ובכוחם אף להחזיק מעמד לאורך זמן. זהו למעשה סוד כוחו של יהודה.
ראובן לעומתו, דוגל בפתרונות מידיים, פלאסטיים כמעט של הבעיות הניצבות בפניו. הוא איננו מעמיק לשרש הבעיות ואין לו ראיה מרחבית על מכלול הבעיות והצרכים של המעורבים במשבר ועל הקשר בין כל התופעות המתרחשות. הוא מסוגל להתמקד אך ורק בצרכים הגלויים לו לפי ראייתו באותו זמן, ובתופעה ספציפית ולתת לה פתרון מקומי, מבלי לחשוב על ההשלכות העתידיות, ומבלי לתת מענה אמיתי על צרכיהם של כל המעורבים במשבר.
התפתחות תכונות האופי של ראובן ויהודה
לאה מעולם לא פרגנה לרחל. לכל היה ידוע שיעקב אוהב את רחל, ולאה התחילה את המאבק על לבו של יעקב מתוך עמדה של נחיתות, ומתוך תפיסה שאי אפשר שיעקב יאהב את שתיהן ולכן רחל חייבת להפסיד במערכה (בראשית פרק כט):
(לא) וַיַּרְא יְדֹוָד כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה: (לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְדֹוָד בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: (לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְדֹוָד כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: (לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי: (לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְדֹוָד עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
יש כאן שני מסרים מעניינים אגב העניין בו אנו עסוקים:
המסר הראשון – כביכול, נותן הקב"ה בידי לאה את הכלי שהייתה זקוקה לו כדי להיות נאהבת על ידי יעקב, כפי שאמרה בלדת שמעון: "כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה" כלומר הקב"ה סייע ללאה לקבל את הכלי עליו חשבה ככלי לפתרון בעייתה. אבל אהבתו של יעקב לרחל לא הייתה ניתנת להסתה על ידי גורמים חיצוניים כצאצאים. אהבה הנה רגש עמוק בין אישי, שאיננו תלוי בשום גורם חיצוני ואין לו שום תרופה פלאסטית. לא ניתן להמיר את רגש האהבה הבלתי אמצעי בחלופות חיצוניות.
אבל לאה חושבת שניתן הדבר להיעשות ולכן היא מצפה לבנים על מנת להשתמש בזה כפתרון לבעיית חוסר האהבה של יעקב אליה, לפחות ביחס לרחל. לאה מבקשת כביכול מהקב"ה שיסייע לה בזה והיא אכן מקבלת סיוע, ואף מפגינה ביטחון שמשמיים מסייעים לה כדי לזכות באהבתו של יעקב, והתורה מלמדת אותנו כאן, שגם אם נדמה לאדם שיש לו סיעתא דשמייא ומשחקת לו השעה – אל לו לפרש זאת כאילו משמיים מסכימים עם מחשבותיו ופעולותיו, כפי שכתב ר' צדוק הכהן מלובלין בספר צדקת הצדיק אות סד:
"פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו – עם כל זה אינה ראיה כי מעשיו ישרים באמת. ועל זה נאמר 'מדריכך בדרך תלך' – ודרשו חז"ל - בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
ועיין עוד בצדקת הצדיק אות טל שכתב שם:
"פעמים נדמה לו לאדם שיש לו סיעתא דשמיא לדבר שהוא עושה, אל יסמוך על זה לאמר שדבר טוב הוא, דלולי כן לא היה הקב"ה מסייעו, דמכל מקום פעמים יש דלניסיון סייעוהו וכיוצא בזה").
המסר השני הוא שאנשים שגדלים באותה סביבה בדיוק יכולים לצאת ממנה עם תפיסות עולם שונות לחלוטין. ראובן ויהודה שניהם בניה של לאה, המקופחת, השנואה, זאת שרודפת אחרי אהבה שאיננה קיימת ומחפשת לה פתרונות חיצוניים. ראובן – ממשיך את תפיסת עולמה של לאה. אבל יהודה משנה לחלוטין את התפיסה שהייתה קיימת בביתו.
שתי פרשות בולטות קרו עם ראובן ויהודה שיעקב היה מודע להן: ראובן שגילה יצועי בלהה שפחתה של רחל, ומעשה יהודה עם תמר. לעניות דעתי שני אירועים אלה ממחישים שוב את הגישות השונות ששני אחים אלו לקחו מהסיטואציה בה גדלו – כל אחד לכיוון אחר.
ראובן ובלהה
מיד לאחר מות רחל, ראובן מתערב בענייני מיטתו של יעקב (בראשית פרק לה פסוק כב) :
וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:
לפי פשט הפסוק ראובן ממש שכב עם בלהה, ולפי הגמרא במסכת שבת, רק "בלבל יצועי אביו" כלומר יעקב העתיק את מיטתו מאוהלה של רחל לאוהלה של שפחת רחל, בלהה, וראובן העתיק את מיטתו לאוהלה של לאה אימו.
בין שנקבל את הפשט ובין את הדרש, נמצא שראובן עשה מעשה שגרם ליעקב לא להוליד יותר בנים מלאה ומבלהה. זאת לומדים מצמידות הפסוק הבא: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". מדוע עשה זאת ראובן? לשיטת הרמב"ן הוא חשש שמא יעקב מתכוון להוליד עוד ילדים ולדלל את חלקו בירושה. לראובן היה אינטרס יותר מכל האחים כיון שהוא כבכור זכאי לפי שניים ולכן הפסדו גדול יותר משאר האחים.
ראובן, מונע במעשהו זה מכוח אותה רמאות שעשה סבו לבן, בכך שהחליף את רחל בלאה. במעשה זה הסתכלו לבן וראובן על האינטרס הצר שלהם, ופעלו בחוסר יושר כלפי הצד שכנגד, מבלי להתחשב באינטרסים של יעקב אבינו בכלל, ובהשלכות רחוקות הטווח על היחסים הבין אישיים.
יש כאן לימוד נוסף ממה שכתוב "וישמע ישראל" – התגובה ביחסים בין אישיים – יכולה היא שתבוא לאחר זמן רב. אנשים קולטים את ההתנהגות, מפנימים, ומפתחים אנטגוניזם שבא לידי ביטוי רק שנים לאחר מכן. רק בעת מיתתו, פונה יעקב לראובן ומוכיח אותו על מעשהו זה. הדברים נשמרו שנים בפנים, והיחס השלילי הלך והתגבש, והתעצם, עד שמאוחר מדיי לשנותו כשהוא כבר פורץ לחלל האוויר.
אבל אולי הנקודה החשובה כאן ביותר, היא שראובן בוחר בפתרון שמסתיים בהפסד ליעקב. נצחונו, כך נדמה לו, יכול לבוא רק על ידי הפסדו של יעקב. וכפי שכבר הסברנו, בעניין זה של יחסים בין-אישיים – אין המטרה מקדשת את האמצעים. הנזק נעשה והוא מחלחל בלבבות, וסופו להתגלות.
יהודה ותמר
יהודה סירב לתת את שֵלָה, האח השלישי לתמר, לאחר שקטלה תמר גם את ער וגם את אונן. הוא אמנם תירץ זאת בגילו של שלה, וזה אכן היה נכון, אבל עם הימים התחמק מחידוש הקשר בין תמר לשלה.
כאן יש את ההשלמה של תפיסת העולם של יהודה והיא חשובה לא פחות. פתרון טוב לבעיות בין אישיות עונה על צרכיהם של כל הצדדים ולא רק של צד אחד. יכול אדם להתחשב תמיד בצד השני, על חשבונו. אבל יהודה מלמד אותנו שאם הפתרון אינו נותן מענה לצרכיו הוא, כצד בבעיה, אזי אין להעדיף על כך פתרון שעונה על צרכיו של הצד השני, על חשבונו.
בעומק העניין יש לומר, שביחסים בין אישיים, ויתור והפסד של צד אחד פירושו ומשמעותו שהפתרון פגום כיון שהפתרון בא לתקן את היחס בין הצדדים ולא לתקן כל צד בנפרד. ולכן אם אחד הצדדים אינו מקבל מענה על צרכיו – הרי שהיחס בין הצדדים עדיין יוסיף להיות טעון ובעייתי ולכן אין זה פתרון קביל. במקרה של יהודה, ייתכן שנתינת שלה לתמר היה עונה על ציפיותיה, אבל היה גורם ליהודה חשש גדול שמא שלה ימות כמו שני אחיו הגדולים. חשש זה היה מעיב על הקשר בין יהודה לתמר, והיחס עדיין היה נותר עוין ובעייתי. ולכן יהודה לא העדיף את הפתרון של נתינת שלה על הפתרון של התחמקות מתמר – בעיניו היו אלה פתרונות שקולים.
(הודאת יהודה צדקה ממני – משמעה כמו שכתבו הפרשנים שאין להרוג את תמר כיון שאינה הרה לזנונים. כיון ששלה לא חפת ליבמה, חובת הייבום עוברת ליהודה, שאכן ייבמה ולכן אין כאן הרות לזנונים, וממילא צדקה – כי ממני היא הרה, ואינה חייבת מיתה).
אותן חוויות ילדות עיצבו שתי גישות שונות שבאו לידי ביטוי הרבה לפני התפתחות סיפור יוסף והאחים, אך הן בהחלט מאפיינות את גישתם והתנהגותם של ראובן ויהודה בפרשת יוסף והאחים.
מכירת יוסף, התנהלות האחים, והסיפור ליעקב
במכירת יוסף מצאנו שני ניסיונות להציל את יוסף ממוות ישיר על ידי האחים. ניסיון ראשון היה של ראובן)בראשית פרק לז פסוק כב): " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו".
הייתה כאן אמירה או הוראה מהאח הבכור לשאר האחים: "אל תשפכו דם" וכוונה נסתרת נגד המגמה הכללית של האחים: "למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו" עליה מספרת התורה, אבל ראובן לא סיפר לאחים על מגמה זו.
ראובן מציג פתרון מיידי שנועד לתת ביטוי לרגשות השנאה של האחים על ידי הריגה פאסיבית של יוסף, מבלי שיחולו עליהם רגשות אשם, ומצד שני, אין לו כוונה אמיתית לתת מענה לצרכם של האחים. הוא מתכוון באמת להשיב את יוסף לאביו, ובכך להשיב את הבעיה על כנה. אבל בראייה של ראובן, זהו פתרון לגיטימי, כיון שכרגע יש בעיה שהסיטואציה הנוכחית פותחת פתח לתקלה גדולה, ויש אם כן היתר לוותר על ערכים כמו כנות ושקיפות על מנת לפתור את הבעיה הנוכחית.
לכן, מוכן ראובן לרמות את האחים כדי לתת מענה רגעי, לאינטרס שלו להציל את יוסף מרצח. התורה אפוא מספרת על מחשבתו של ראובן ב"מגמה מעורבת": מצד אחד יש בזה ניסיון להצלת חיים, אבל מצד שני יש כאן חוסר כנות ושקיפות בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים, וזה לא נזקף לזכותו של ראובן אלא לחובתו.
ראובן ראה לנגד עיניו באופן מרכזי יותר את האינטרס של הצלת יוסף מאשר את האינטרס של האחים, ומבחינתו יש רק אינטרס אחד שיכול להוביל את הפתרון ולכן יש לתעדף את האינטרסים. וכיון שברור שהאינטרס של הצלת חיי יוסף גובר על האינטרס של ביטויה של שנאת האחים – ראובן מעדיף את האינטרס הזה ואיננו רואה לנגד עיניו את האינטרס של האחים כחלק מהפתרון. ולכן הוא איננו טורח לנמק לאחים את החלטתו, אלא בבחינת הוראה: "אל תשפכו דם!".
אולם, האמון הוא הבסיס לפתרון בעיות בין-אישיות. ולכן לא ניתן להגיע לפתרון אמיתי בין הצדדים על ידי הפרת האמון באחד הצדדים. אי אפשר להפריד את המטרה מהאמצעים בעניין זה.
הניסיון של יהודה מופיע בפסוקים הבאים (בראשית פרק לז):
" (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו:"
יהודה בא בגישה שונה:
ראשית, מגלה יהודה אמפתיה כלפי האחים. ראובן דיבר אל האחים כגוף חיצוני: "אתם – אל תשפכו דם" – אני ראובן מסתכל מהצד ואני מנותק מכם. אינני מגלה הבנה למצבכם ואינני שותף לתחושותיכם. לעומתו יהודה מכליל את עצמו בבעיה: "מה בצע כי (אנחנו – אני ואתם, מתוך ראיה ברורה של הסיבות לכך) נהרג את אחינו. גילוי האמפתיה וההבנה לצרכי הצד שכנגד מתוך כנות והפגנת התחשבות הנן הצעד הבסיסי ליצירת הסכמה עמוקה עם הפתרון המוצע.
שנית, יהודה גורם לאחים לשנות את ראייתם ולהרחיבה: רצוננו לבטא את השנאה כלפי יוסף הוא רצון מובן, אבל ישנם שיקולים נוספים שעלינו האחים לקחת בחשבון: מעשה כזה יחשב לנו כרצח. בהשמעת שיקול זה יש חוזק מיוחד, כיון שיהודה משמיע לאחים שיקול שלא הושמע בדבריהם, ולפיכך הוא מפגין שיא של אמפתיה: לא רק שהוא מבין מתוך דבריהם את צרכם הבסיסי, אלא שהוא חושף באוזניהם צרכים עמוקים נוספים שלהם, שאולי לא חשבו עליהם קודם אבל הם גלויים ליהודה כנותן הפתרון.
לאחר שגילה יהודה אמפתיה כלפי האחים, יכול הוא להוסיף גם התחשבות בצד שכנגדם: ביוסף.
יש פתרון שיכול לענות מצד אחד על האינטרסים שלנו ומצד שני גם על האינטרסים של יוסף: במקום לרצוח אותו – הבה נרחיק אותו מעלינו: מכירת יוסף לישמעאלים תרחיק אותו למצרים, ותפתור לנו את בעיית היחס המועדף הבולט מול העיניים של יעקב ליוסף. וכמו כן, לא תמיט עלינו רגשות אשם של רצח. הלא ברור לי, מתוך היותי חלק מהסיטואציה, שלעומת השנאה הגדולה ליוסף יש גם רגש של משפחה בתוך הסיפור: כי אחינו בשרנו הוא. והפתרון המוצע ייתן לנו מענה על שני הרגשות גם יחד: גם על רגש השנאה וגם על רגש האחווה המשפחתית. יוסף מצדו יינצל ממיתה וברור שזה מספיק טוב לו כרגע לעומת האלטרנטיבה.
העדיפות של גישתו של יהודה על פני גישתו של ראובן באה לידי ביטוי בכתוב. אמנם, האחים נהגו כעצת ראובן עד שראו את הישמעאלים אבל רק אחרי דבריו של יהודה כתוב: " וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" כלומר שמעו וקיבלו והסכימו לדבריו הסכמה פנימית, ושלמות עם הפתרון שהציע. לא כתוב ביטוי כזה אחרי דבריו של ראובן. דבריו של מפשר אמיתי, בין שהוא חיצוני לבעיה או חלק מהבעיה נשמעים ומתקבלים על לב הצד שכנגד בבחינת שמיעה והשלמה, ולא רק בחיצוניותם של דברים.
מדוע הסכים יעקב אבינו לערבותו של יהודה ודחה את ערבותו של ראובן
ראובן מציע ליעקב להמית את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין. יהודה הציע ערבות אישית. לכאורה, המחיר שהציע ראובן יקר יותר מהמחיר שהציע יהודה, אבל בכל זאת יעקב מסרב לראובן ומסכים ליהודה.
כאן שוב יש לבחון את הדברים באספקט של פתרון משברים: הצורך של יעקב הוא צורך קיומי מצד אחד (המחסור במזון) ומצד שני צורך של שמירה על בנימין. יעקב מתלונן באוזני בניו על כך שחשפו לשליט מצרים את עובדת קיומו של בנימין והאחים נאלצים לשקר ליעקב על מנת להשיב על טענה זו. יעקב מביע כעס וראובן קולט אך ורק את הכעס החיצוני של יעקב ומציע לו פורקן לכעסו: את שני בני תמית. אבל יעקב מסרב. יעקב אמנם כעס, אבל בהתכלות כוללת, פורקן הכעס על בניו של ראובן לא היה פותר את הבעיה אלא רק מחמיר אותה: וכי לא אכפת לו מנכדיו מצד ראובן? על כן דוחה יעקב אבינו את הפתרון השטחי, הממוקד באספקט אחד של הבעיה.
יהודה מטפל בצרכיו של יעקב מהשורש. יהודה פונה ליעקב אבינו ומדגיש את המשקל שיעקב מייחס לבנימין לעומת ההישרדות שלו עצמו ושל שאר הבנים. יהודה כביכול מאתר שוב אצל יעקב אפליה מכוונת כלפי בנימין שאולי אפילו כבר כביכול גורמת ליעקב אבינו להתעלם מצרכיו הקיומיים. יהודה כביכול רומז בדבריו ליעקב, שגם סיפורו של יוסף נבע מאפליה של בניה של רחל ומתוך כך הגיעו תקלות רבות. יש כאן אפוא גם אמפתיה והבנה כלפי צרכיו של הזולת, וגם מיקוד בצורך שניתן להתלכד סביבו – המחסור במזון, תוך כדי שכנוע להפחתת המשקל של צרכים אחרים למרות ההכרה בקיומם, מתוך הסבר שהשקלול יכול להביא לתוצאות חיוביות לכל הצדדים המעורבים בדבר.
בנוסף, יש כאן אספקט של התחייבות אישית. הערבות האישית יכולה לבוא רק מאדם אמין, המכיר בצרכי הזולת, ומוכן לחשוף את צרכיו הוא לצורך פתרון המשבר. אין ספק שההיסטוריה של יהודה בטיפול בתמר, הקנתה לו יותר אמינות וביטחון מצד יעקב אבינו, כמו גם ההסתכלות העמוקה והכוללת. ועל כן יעקב מעדיף את הצעתו של יהודה על הצעתו של ראובן.
התנהלותו של יהודה מול יוסף ושבירת ההתנכרות
את אותה התנהלות מפגין יהודה גם בשיאה של פרשת יוסף והאחים ופותר את המשבר המרכזי אולי בחייה של המשפחה של יעקב אבינו.
