בס"ד כח אייר, עש"ק פרשת במדבר, ויום ירושלים התשס"ג
פרשת במדבר פותחת בציווי לפקוד את ישראל (במדבר פרק א פסוק א):
וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן:
עניין המפקד – נראה אולי במבט ראשוני כעניין היסטורי. מוכרים לנו מהתנ"ך מספר מפקדים. מפקד השקלים שבפרשת כי תשא, מפקדי המדבר, מפקד שאול במלחמתו בנחש העמוני (שמואל א פרק יא) ומפקד שאול במלחמה בעמלק (שמואל א פרק טו), ומפקד דוד (שמואל ב פרק כד).
אכן, כולנו מכירים את האיסור לספור את ישראל. בכל היאספות לתפילה במניין – אנו פוגשים את נושא הספירה של ישראל, ומשתמשים בפסוק "הושיעה את עמך" כדי לדעת שיש כבר עשרה. לפי איסור זה, עניין המפקד נוגע לחיים היום-יומיים. כל הצבעה – לעירייה, לכנסת, בכנסת, בוועד הבית, בוועד בית הכנסת – כרוכה בספירה של ישראל. ולבסוף – פעם בכמה שנים – מפקד אוכלוסין, שהוא הצורה היותר בולטת ויותר קרובה למניין כלל ישראל – אם כי צורה זו נדירה הרבה יותר.
ויש אם כן להבין את הדברים הבאים:
1. מהו מקור האיסור
2. באילו אופנים אסור לספור והאם יש אופנים בהם ניתן לספור.
3. כיצד ניתן להסביר את כל המפקדים שמצאנו בתנ"ך לאור האיסור?
4. מהו טעם האיסור – ומהי הסברה העמוקה שמאחוריו?
אמנם, עיקר הדיון בפוסקים נבע משאלת ההיתר להשתתף כפוקד או כנפקד במניין האוכלוסין של מדינת ישראל. ה "משפטי עוזיאל" (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - עניינים כלליים סימן ב מנין בני ישראל לפקודיהם) אף הוא נדרש לנושא בהיותו רב ראשי לישראל, והגדיל לעשות הציץ אליעזר במערכה הנפרשת על כ 40 עמודים של דיון הלכתי (שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן ג - קונטרס מפקד תושבים) שבסופו הביא 33 סעיפי מסקנות בדבר כל צורות המניין העולות על הדעת ודינם להלכה.
אבל אנו לא ניכנס לכל הפרטים של הדיון הזה מקוצר הזמן, וננסה להתמקד יותר בהבנת מקורות הדינים וטעמיהם, דרך הסוגיה המרכזית העוסקת בנושא – הנמצאת במסכת יומא. ברצוני גם להציג בפניכם הבנה חדשה בסוגיה זו, ובכך להעמידה למבחן.
המניינים השונים המופיעים במקרא
כל שיטה בעניין איסור המנייה צריכה להסביר בהתאם לעקרונותיה את כל המקרים הבאים מהתנ"ך:
1. פרשת כי תשא (שמות ל, יא ואילך):
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַידֹוָד בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַידֹוָד: (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְדֹוָד: (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְדֹוָד לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְדֹוָד לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: פ
כאן מצאנו את הדברים הבאים:
· לכאורה אין איסור גורף לספור אלא שכאשר סופרים יש לעשות זאת באמצעות השקלים
· כסף השקלים שימש לכפרה, ויש לזכור שפרשה זו באה אחרי חטא העגל ומדובר כאן שהכסף הנאסף על ידי המניין ישמש ככפרה על ידי קניית קורבנות בו.
2. פרשת במדבר – כבר קראנו את הפסוקים למעלה. מצאנו כאן מניין אך לא מצאנו הזכרה של שימוש בשקלים במפורש.
3. מלחמת שאול בנחש העמוני (שמואל א' – יא):
(א) וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ: (ד) וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים גִּבְעַת שָׁאוּל וַיְדַבְּרוּ הַדְּבָרִים בְּאָזְנֵי הָעָם וַיִּשְׂאוּ כָל הָעָם אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ: (ה) וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מַה לָּעָם כִּי יִבְכּוּ וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֶת דִּבְרֵי אַנְשֵׁי יָבֵישׁ: (ו) וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים עַל שָׁאוּל <בשמעו> כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד: (ז) וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ וַיִּפֹּל פַּחַד יְדֹוָד עַל הָעָם וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד: (ח) וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף:
כאן נשאלת השאלה מה המשמעות של המילה בזק. ברור שאין כוונת התנ"ך לומר ששאול ביצע משאל טלפוני, שהרי בזק לא הייתה קיימת בזמנו… אבל יש כאן שתי אפשרויות בפרשנים: האחת – בזק = שברי חרסים. השנייה: שם של מקום. לפי הניקוד יותר משתמע שבזק הוא שם של מקום, ואכן, יבש גלעד הייתה באזור עבר הירדן המזרחי, ובאותו קו רוחב (פחות או יותר) מערבה במרחק של כמה קילומטרים מצוי מקום שנקרא "בזק" (עיין גם אטלס דעת מקרא על מלחמה זו).
לראשונה – מצאנו כאן שתי נקודות בהם יש התרחקות מסוימת מהעקרונות העולים מפרשת שקלים:
· אין צורך דווקא בשקלים אלא כל שווה כסף גם טוב
· אין צורך שהחפצים שנאספו תוך כדי המניין ישמשו לכפרה
4. מלחמת שאול בעמלק (שמואל א טו):
(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְדֹוָד לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְדֹוָד: ס (ב) כֹּה אָמַר יְדֹוָד צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: (ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: ס (ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה:
שוב מצאנו כאן מניין. גם כאן, הפשט נתון בוויכוח: רוב הפרשנים כתבו שהמפקד היה על ידי טלאיו של שאול, אבל יש פרשנים מכובדים, כתוספות ישנים במסכת יומא, מצודת ציון ועוד, הטוענים ש "טלאים" הוא שם של מקום ושזהו פשט הפסוק. ואכן, בפירוש "דעת מקרא" על אתר, מובא שיש המזהים מקום זה עם היישוב "טלם" שאין יודעים בדיוק את מקומו, אבל הוא מצוי בצפון הנגב – וכידוע העמלקי ישב באזור זה. וביחס לעובדה שכתוב “בַּטְּלָאִים” עם ב בפתח ו "ט" דגושה – אין בו כדי לרמז כך שמדובר בשם עצם ולא בשם של מקום, שהרי מצאנו דוגמה לכך גם בתורה (במדבר כה,א) : "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב".
העולה מפרשה זו תואם את העולה מהמפקד הראשון של שאול: אין צורך דווקא בשקלים, ואין צורך שישמש הנאסף במפקד לכפרה, שהרי הטלאים היו של שאול, ואין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו, כפי שציינו המפרשים.
5. מפקד דוד (תחנון… - שמואל ב פרק כד)
(א) וַיֹּסֶף אַף יְדֹוָד לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: ס (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר: (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן: (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע: (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ: (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם ס וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְדֹוָד חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה יְדֹוָד הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד:
כאן מצאנו מניין ללא שקלים וללא שימוש בכל חפץ אחר – ומצאנו שדוד המלך הצטער על המניין הזה, ואף נענש. אולם – האם פשוט הדבר שדוד הצטער כיון שהבין שלא מנה לפי הלכות המנייה על ידי דבר אחר כפי שעשה שאול בזמנו? האם העונש היה על עצם המנייה כפי שמקובל לחשוב? אנחנו נגלה שדווקא השיטה האחרת קרובה יותר לפשט.
6. נבואת הושע (הושע ב, א)
וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי:
הפסוק מכיל לכאורה סתירה פנימית – מצד אחד והיה מספר בני ישראל מלמד שיש אכן מספר כזה, וסוף הפסוק: אשר לא ימד ולא יספר – כלומר לכאורה שאיננו ניתן לספירה.
הסוגיה המרכזית
מצאנו במשנה במסכת יומא פרק ב, את ההלכה הנוגעת לצורה בה היו מגרילים את העבודות במקדש (משנה מסכת יומא פרק ב משנה א)
"בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש וכל הקודם את חברו בארבע אמות זכה ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו ומה הן מוציאין אחת או שתים ואין מוציאין אגודל במקדש"
והגמרא מבררת את דין המשנה בדבר ה"הצבעה":
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב עמוד ב
ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו וכו'. תנא: הוציאו אצבעותיכם למנין. שואלת הגמרא:
ונימנינהו לדידהו?
- מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב +שמואל א' יא+ ויפקדם בבזק.
- מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא? ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב +שופטים א+ וימצאו אדני בזק?
- אלא מהכא, +שמואל א' טו+ וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים.
נשים לב לכך שרב אשי לא ממשיך ושואל: "ודילמא שמא דמתא הוא" על הפסוק "ויפקדם בטלאים"/ לדעת רב אשי, הפשט של בטלאים אינו שם של מקום אלא טלאים ממש, לעומת בזק שהוא שם של מקום לפי הפשט.
אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר +הושע ב+ והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד.
רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר.
אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי: כתיב: והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר! לא קשיא: כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום.
רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא; כאן - בידי אדם, כאן - בידי שמים.
שיטת רבי יצחק:
המהרש"א מקשה מדוע הגמרא לא הביאה ראיה מפרשת כי תשא לשיטת רבי יצחק. שהרי רבי יצחק סובר שמותר למנות את ישראל רק על ידי דבר אחר, וזהו בדיוק המסר של פרשת שקלים.
ומתרץ המהרש"א, שבפרשת שקלים מדובר בכסף השקלים שנוצל למימון קורבנות שודאי מהווים כפרה, ואם כן אין מכאן ראייה מספקת לשיטת רבי יצחק הסובר שניתן למנות על ידי כל דבר, ולאו דווקא על ידי כסף כיפורים. ולכן מביאה הגמרא ראיות מבזק וטלאים שלא שימשו לכיפורים.
שיטת רבי אלעזר ורנב"י
המהרש"א מקשה – מדוע לא הביא רבי אלעזר ראייה לדבריו מפסוק מפורש בתורה, מדברי יעקב אבינו (בראשית פרק לב):
(י) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק יְדֹוָד הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ: (יא) קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת: (יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים: (יג) וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:
מתרץ המהרש"א תירוץ נפלא: מכאן אין ראיה לשיטת רבי אלעזר, שהרי רבי אלעזר מחמיר יותר מרבי יצחק, וסובר שבכל עניין אסור לספור את ישראל, גם לא על ידי דבר אחר. ואת זאת לומד רבי יצחק מכך שהושע הנביא אומר: אשר לא ימד ולא יספר. כלומר יש כאן איסור ספירה. אבל ביעקב נאמר לא יספר מֵרֹב, כלומר שלא באו להשמיע כאן איסור, אלא שנאמר ליעקב שלא ניתן יהיה לספור כיון שילאה הסופר מרוב כמותם. אבל בהושע שלא אמר "מֵרֹב" משמע שאסור לספור גם אם ניתן לספור.
כעת, עלינו לנסות ולהסביר את כל אחד מהמקרים שמצאנו בתנ"ך, ולנסות לפי הסבר כל המקרים להבין את הסברא שמאחורי השיטה:
שיטת רבי יצחק – מותר לספור על ידי דבר אחר ולא ישירות
1. כי תשא – שקלים = דבר אחר ולכן באופן זה מותר לספור. ומכל מקום אין זה מקור האיסור שהרי שם הייתה הוראת שעה לצורך כפרה על חטא העגל. מפקדיו של שאול מוכיחים שפרשת שקלים איננה המקור לאיסור – שהרי שאול מנה עם שתי חריגות מהעקרונות של פרשה זו (לאו דוקא שקלים ולא לכפרה) – ולא מצאנו שמץ של ביקורת על מפקדיו.
2. מפקד המדבר – רש"י על פסוק ב סובר שמניין המדבר היה אף הוא על ידי שקלים, וכך כנראה יסביר רבי יצחק את המפקד הזה.
3. מלחמת שאול בנחש העמוני – רש"י בשמואל א טו : בזק = שברי חרסים או אבנים, ואם כן שוב יש כאן דבר אחר ומותר
4. מלחמת שאול בעמלק – ויפקדם בטלאים – שוב יש דבר אחר ומותר
5. מפקד דוד – דוד טעה בכך שחשב שלהוציא פרשת שקלים, שהייתה הוראת שעה, לא היה מקור אחר, שלימד על איסור הספירה. ולכן, חשב שאפשר לספור בלי דבר אחר ועל זה החלה המגפה. אמנם קשה מה מנע מיואב, התווכח עם דוד לספור על ידי דבר אחר, ומדוע לא עשה כן ומנע בכך את המגפה?
6. הושע – לא ימד ולא יספר הכוונה כאן לנבואת נחמה ואין לדייק מכאן כל איסור גורף
נראה אפוא, שניתן להסביר היטב את שיטת רבי יצחק בכל המקרים בצורה סבירה – להוציא שאלת מפקד דוד. לדעת רבי יצחק הבעיה בספירה היא פעולת הספירה עצמה, שנעשית על ישראל בגופו. ולכן אם סופרים לא את ישראל בצורה ישירה אלא בצורה עקיפה – על ידי דבר אחר – מותר הדבר.
שיטת רבי אלעזר – אסור לספור בכל עניין – גם לא על ידי דבר אחר – וגם לא לצורך מצווה
1. כי תשא – היה מניין – ולא ברור כיצד!
2. מפקד המדבר – קשה! גם כן – שהרי מנו את ישראל
3. מלחמת שאול בנחש העמוני – קשה! שהרי מנו את ישראל
4. מלחמת שאול בעמלק – קשה! שהרי מנו את ישראל
5. מפקד דוד – דוד טעה בכך שמנה את ישראל למרות שאסור לעשות כן ועל כך החלה המגפה ועל כך יצא הקצף.
6. הושע – כאן נזכר המקור לאיסור עצמו
לכאורה, קשה מאוד להסביר את שיטת רבי אלעזר, שהרי רוב המקרים בתנ"ך סותרים את דבריו ואת דעותיו.
נמצא שיש שני קשיים עיקריים בהסבר השיטות כפי שעולה מדברי המהרש"א:
1. בשיטת רבי יצחק – מדוע לא מנה יואב על ידי דבר אחר?
ועוד יותר מכך – בילקוט שמעוני (שמואל ב רמז קסה) מצאנו שיואב מצא פתרון לויכוח שלו עם דוד באופן אחר:
" ולוי ובנימין לא פקד בתוכם, למה כן, אלא אמר יואב אם יאמר לי למה לא ספרת אותם אומר לו משה רבינו לא ספר את לוי אך את מטה לוי לא תפקוד. ובנימין אתמול הלך מהם כמה אלפים בפלגש בגבעה ואני מונה אותם"
ואם הטעות הייתה שמותר לספור רק על ידי דבר אחר מה הייתה הבעיה לספור גם את לוי ובנימין על ידי דבר אחר? ומה מצא יואב בהתחמקות מלספור חלק מהעם – הרי הבעייה הייתה גם עם אותם שכן ספר?
2. בשיטת רבי אלעזר – כל התנ"ך מלא לכאורה בראיות נגדיות.
נראה לעניות דעתי, שניתן להסביר את כל השיטות באופן הבא:
רבי אלעזר חולק על רבי יצחק וסובר שהאיסור למנות את ישראל חל רק במקרה שמונים את כל כלל ישראל. אבל במניין של חלק מעם ישראל – אין שום איסור, ואין כל בעיה לספור – גם שלא על ידי דבר אחר.
והדברים מדויקים מאוד בפשט הסוגיה ובפשטי המקראות.
מסביר המלבים במפקד דוד:
"ספרו את ישראל ואדעה את מספרם: "ולפי זה כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה, (א) לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר דברי הימים אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב, (ב) לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא, ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופה, שכותבים כל בני המדינה מעולל ועד יונק, הנולדים והמתים, שנותיהם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכן כתב הרמב"ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים"
יואב החליט להתחמק מהמניין של כלל ישראל עליו צווה על ידי דוד, בכך שהחליט לא לספור חלק מכלל ישראל – שבטי לוי ובנימין. וזה מפני שיואב סבר שהאיסור למנות הוא רק על כל כלל ישראל ולא על חלקים ממנו.
וכשיטת יואב, סובר גם רבי אלעזר. והוא מוכיח זאת מפשטות דברי הושע: הושע דיבר על המניין הכולל של עם ישראל בעתיד, ואמר שהמניין הכולל לא ימד ולא ייספר. וברור שהושע יכול להבטיח דבר כזה רק בהתייחס למניין הכולל של כלל ישראל, ולא ביחס למניינים חלקיים של קבוצות שונות בעם ישראל, שהרי אם יתכנסו עשרה מישראל בחדר אחד – האם נוכל לומר על כמות כזו "לא ימד ולא יספר"? אלא ודאי שהושע מדבר על המניין הכולל את כל כלל ישראל, שמניין זה לא ימד ולא ייספר. ולכן, האיסור לספור קיים אך ורק כאשר סופרים את כל כלל ישראל, ולא בשום עניין אחר!
לשיטת רבי אלעזר, הבעיה איננה בפעולת הספירה עצמה, אלא בתוצאתה. ידיעת המניין של כלל ישראל בעולם היא האסורה, וממילא אסורה פעולת הספירה כשהיא נעשית במגמה להגיע למספר הכולל. אבל כשסופרים מתוך מטרה להגיע למניין חלקי – אין בכך שום בעיה.
וממילא, כל המקרים הנזכרים בתנ"ך מיושבים על דרך הפשט:
7. כי תשא – היה מניין חלקי (כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְדֹוָד)
8. מפקד המדבר – מניין חלקי (מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן) וכן – שבט לוי לא נספר יחד עם עם ישראל אלא נספר לחוד. ורואים מכאן שאין בעייה לספור חלקים בנפרד. לא מצאנו בשום מקום שהסכום הכולל של שבט לוי חובר יחד עם הסכום של ישראל. וגם אם היה נעשה הדבר – הרי שעדיין הנשים והילדים היו מחוץ למניין.
9. מלחמת שאול בנחש העמוני – נמנו רק היוצאים למלחמה
10. מלחמת שאול בעמלק – נמנו רק היוצאים למלחמה
11. מפקד דוד – כאן יש שתי אפשרויות:
(א) נמנו רק היוצאים למלחמה ולכן לא הייתה בעיה מצד הדין של מנייה, ודוד הצטער על דבר אחר, כפי שמפרש הרלב"ג בשמואל ב פרק כד פסוק א:
"והנרא' בעיני שהיה אמרו ויסת את דוד חסר והרצון בו ויסת לבו את דוד כאמרו ותכל דוד שהוא חסר וענינו ותכל נפש דוד והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו"
ישנה גם סתירה בפשטי המקראות בין פרשת מפקד דוד באופן בו היא מתוארת בספר שמואל לבין האופן בו היא מתוארת בספר דברי הימים (א כז כג-כד) אך מקוצר הזמן לא ניכנס לדרכי היישוב של סתירות אילו.
(ב) שיטת המלבי"ם: דוד רצה לספור את כולם ולכן נענש. בפועל לא נספרו כולם, (כפי שמתואר גם בדברי הימים שם) אבל המגמה הייתה להעניש את העם ודוד היה כלי לכך כפי שכתוב בפסוק הראשון: "וַיֹּסֶף אַף יְדֹוָד לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל" כלומר חרון האף שיצא על העם היה צריך לצאת ללא קשר למניין, אלא שהקב"ה הוציא את הדבר לפועל על ידי המניין.
12. הושע – כאן נזכר המקור לאיסור עצמו שמשמעותו שאין לספור את כל כלל ישראל שהרי כל כלל ישראל לא יספר. אבל לספור תתי קבוצות ויחידים – אין כל איסור ואין כל בעייה.
נמצא, שרבי אלעזר סובר שרק מניין כלל ישראל אסור, וכל השאר מותר בכל אופן.
ואם כן שתי דעות לפנינו: רבי יצחק סובר שיש בעייה בעצם פעולת הספירה, ואבי אלעזר סובר שאין בעיה בעצם פעולת הספירה אלא יש בעיה לדעת את המניין הכולל של עם ישראל. ויש להבין מהו שרש המחלוקת? מהן הסברות בעומק העניין.
ונראה בהסבר הדברים, שעניינו של המניין הוא צמצום וכימות. שהרי כדי לסכום חלקים לסכום – חייבים כל החלקים להיות בעלי ערך שווה, וחייבים הם להיות בעלי ערך סופי ומוגדר. ולכן, ספירת דבר מה נעשית לצורך הערכה איכותית המתבססת על כמותו. זאת למשל הסיבה שבגינה מנו את העם לפני צאתם למלחמה – על מנת לדעת מהי עצמת הכוח הקיימת. ולכן – הכמות מהווה בסיס להערכה של איכות מסוימת (העצמה הצבאית).
אלא שעם ישראל אינו נתון להערכת איכותו הרוחנית על בסיס כמותי. שהרי השכינה שורה בעם ישראל. והשכינה היא אין סוף, ולכן, אין לצמצם אותה במספר מוגבל. ספירה של דבר אין סופי – בהגדרתה מעידה על כך שהעוסק בספירה אינו מכיר בצד האינסופי של הדבר הנספר, שהרי אילו היה מכיר בכך – לא ניתן היה לספור שהרי ספירה שייכת, כאמור, רק בדבר סופי. עקרון זה מוסכם הן על רבי יצחק והן על רבי אלעזר, אלא שנחלקו הם בפרטים.
לדעת רבי יצחק – גם בספירת יחידים מעם ישראל, יש את תכונת הצמצום של השכינה כשהיא נעשית על יחידים או על תתי קבוצות של עם ישראל. לפיכך אסור לספור ישראל בגופן גם אם מדובר בחלק קטן מהם. כל יחיד ויחיד – שכינה מצויה בו ושוכנת עימו, ולכן ספירתו כחלק מסך כולל מחייבת את צמצומו ואת דחיקת רגלי השכינה ממנו. ולכן אוסר רבי יצחק לספור ישראל בגופן. אמנם, כשהספירה נעשית בדרך עקיפה, אין ניתוק של ישראל מהצד הרוחני שבו, שהרי האובייקט הנספר איננו קשור באותה שכינה אין סופית וממילא אין כאן דחיקת רגלי השכינה. הסבר זה מתיישב היטב עם שיטת הרמב"ם לגבי חלות ההשגחה הרוחנית על חפצים דוממים (ועיין מו"נ ח"ג פי"ז).
לעומתו סובר רבי אלעזר, שבספירה של יחידים אין כלל אלמנט של דחיקת רגלי השכינה, שהרי אין המבוקש בספירה של יחידים להעריך את האיכות הרוחנית של עם ישראל כְּעם על בסיס ספירה כמותית. אלא יש מטרה לספור לצורך הערכת איכות גשמית כלשהי, ובאופן כזה – הדבר מותר. אבל כאשר באים לספור את כל כלל ישראל – יש להניח שהמטרה היא להעריך את איכותו של עם ישראל כעם ה', כעם רוחני, ואת זאת לא ניתן לעשות על ידי בסיס כמותי, שהרי נאמר בדברים פרק ז פסוק ז:
"לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְדֹוָד בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים"
ומכאן שאין להעריך את האיכות של עם ישראל על פי הכמות שלו:
"כִּי מֵאַהֲבַת יְדֹוָד אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם הוֹצִיא יְדֹוָד אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם"
כנסת ישראל מחוברת היא לאינסוף האלוקי, כישות רוחנית עצמאית שהנה מעבר לאוסף הפרטים שבה. ולכן, אין איסור לספור את האוסף אך יש להכיר בכך שאין האוסף מהווה את סכום פרטיו אלא חורג ועובר לישות רוחנית שהיא למעלה מהפרטים. מניין היחידים אינו יכול אפוא להוות בסיס להערכת האיכות של כנסת ישראל. וזהו בדיוק המסר העולה משיטת רבי אלעזר.
