לפרשת ויחי התשס"ה
השיעור מוקדש לעילוי נשמותיהם של
סבי ר' יהושע אנשל ברגמן - נלב"ע יט טבת תשל"ט
וסבי ר' זאב מילשטיין - נלב"ע יג טבת תשס"א
שיח יוסף והאחים לאחר מות יעקב
לאחר קבורת יעקב, אנו מוצאים את אחד התיאורים האחרונים של השיח בין יוסף לאחיו, הנוגע לכל הפרשה העגומה והארוכה של מכירת יוסף (בראשית נ, יד-יח):
(יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו: (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:
נשים לב למונח "לו ישטמנו" – פרשנים רבים עמדו על משמעותו של המונח המוזר הזה: 'לו' הוא לשון משאלה לדבר מסוים שחפצים שיתרחש בעתיד. לפיכך, אין הגיון לומר "לו ישטמנו" – מה רצו האחים? שיוסף ישנא אותם? ולכן מפרשים רוב הפרשנים ש "לו" משמש בכמה לשונות כדברי רש"י:
לו ישטמנו - שמא ישטמנו. לו מתחלק לענינים הרבה, יש לו משמש בלשון בקשה ולשון הלואי, כגון (לעיל ל לד) לו יהי כדבריך, (שם כג יג) לו שמעני, (יהושע ז ז) ולו הואלנו, (במדבר יד ב) לו מתנו. ויש לו משמש בלשון אם ואולי, כגון (דברים לב כט) לו חכמו, (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי, (שמואל ב' יח יב) ולו אנכי שוקל על כפי. ויש לו משמש בלשון שמא לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא, והוא לשון אולי, כמו (לעיל כד לט) אולי לא תלך האשה אחרי לשון שמא הוא, ויש אולי לשון בקשה כגון (שמואל ב' טז יב) אולי יראה ה' בעניי,
ומקשה כאן אורח החיים הקדוש:
"לו ישטמנו: פירוש דלמא אלא שאין חבר בכל התורה, וצריך להבין דבר זה, למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן, היה לו לומר לשון צודק – 'פן' או 'אולי'?
את תשובתו של אורח חיים הקדוש נראה בהמשך.
וממשיך הכתוב:
(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.
מניין נבע חששם של האחים ומדוע דווקא לאחר מות יעקב? התשובה די ברורה: צריך לזכור שבהיסטוריה המשפחתית, היה כבוד לאבא מאז ומעולם, וחוסר הרצון להסב לאב עגמת נפש היה מרכזי ביותר, לפחות אצל הבנים האהובים על אביהם.
עשיו, שיצחק אהב אותו יותר מאשר את יעקב – לא רצה לגרום עגמת נפש ליצחק בגין גזילת הברכה על ידי יעקב, ולכן התאפק עשיו כפי שהכתוב מתאר (בראשית כז,מא):
(מא) וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:
המונח "וישטם" מתאר את העובדה שעשיו כמס את הדברים בליבו ולא גילה אותם כלפי חוץ, וזאת על מנת שלא להסב עגמת נפש ליצחק.
ולכן סברו האחים שההיסטוריה חוזרת כאן על עצמה, וכיון שיוסף היה בנו האהוב של יעקב, נמנע יוסף, כעשיו בשעתו, לנקום בהם כל עוד יעקב חי, אולם עתה, חששו האחים, יוציא יוסף את נקמתו לפועל.
גם כאן מצאנו את המונח "לו ישטמנו" יוסף כמו "וישטם עשיו". לכאורה, ברגע שמת יעקב, היה יוסף יכול לנקום ישר את נקמתו, אולם לאחר כל פרשת ההתחזות של יוסף, שנמשכה שנים בהצלחה רבה, חששו האחים שיוסף לא ינקום בצורה גלויה וישירה, אלא יתכנן תכנית נוספת, ארוכת טווח, בה הרצון לנקום מצוי בליבו – 'לו ישטמנו יוסף', אבל החלק המעשי של 'והשב ישיב לנו' היה מתפרש על פני שנים.
ליוסף היה כבר מוניטין של מי שמסוגל להחזיק מעמד שנים בדיסוננס שבין האמת הפנימית שלו למה שהוא מקרין בחוץ, והאחים חששו שכאן נפתחת פרשת התחזות חדשה, שתימשך עוד זמן רב. ניתן לומר שהאחים העדיפו נקמה גלויה וישירה מאשר לעבור עוד פרשה מסתורית מצד יוסף ולכן העדיפו "להעיר את השד משנתו" ולו כדי להציף את הדברים ולברר אותם. הם כבר התעייפו מהמתח שבין הגלוי לנסתר אצל יוסף.
דברי רשב"ג במדרש
כל הפרשנים כאן מביאים את דברי המדרשים השונים, לפיהם, שיקרו כאן האחים ליוסף. יעקב מעולם לא ציווה לומר ליוסף שיסלח לאחים. אלא שהאחים שינו מפני השלום. המדרש הזה מופיע בצורות שונות במקורות רבים, ואולם, מקור אחד, חושף כאן רובד עמוק יותר של עניין האמת, השקר והשלום, והיחס בין ערכים אלה:
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן ז
אמר רשב"ג גדול הוא השלום שהכתיב הקב"ה דברי' בתור' שלא היו אלא בשביל השלו', אלו הן:
1. כשמת יעקב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף (בראשית נ) מה עשו הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמור לו אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך, ומעולם לא צוה יעקב מכל אלו הדברים כלום, אלא מעצמם אמרו דבר זה, אמר רשב"ג כמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין וכמה עורות אבודים וכמה תינוקין מתרצעין ללמוד דבר שלא היה בתורה, ראה כמה גדול כח השלום.
2. וכן אתה מוצא בשרה כיון שבאו מלאכי השרת לאברהם ואמרו לו למועד אשוב אליך כעת חיה (בראשית יח) באותה שעה ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, והקב"ה לא אמר לאברהם אלא למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, וכל כך למה בשביל השלום.
וכאן יש לשאול כמה שאלות מרכזיות:
1. לדעת רשב"ג, מעצם העובדה שהאחים שיקרו ליוסף, ניתן ללמוד הלכה בשו"ע שבין אדם לחבירו – שמותר לשקר מפני השלום. וזו, לכאורה, קביעה תמוהה ביותר, שהרי אין לצפות מאחי יוסף לשמש כמודל לחיקוי בכל הנוגע להלכות שבין אדם לחברו. לא רק שהם שנאו את יוסף, לא רק שהם זרקו אותו לבור שיש בו נחשים ועקרבים, לא רק שהם מכרו אותו לעבדות,
אלא אפילו במידת עשיו הרשע לא אחזו, שהרי עשיו נמנע מלגרום עגמת נפש ליצחק בגין שנאתו ליעקב, ואילו האחים לא נמנעו לגרום עוגמת נפש ליעקב, שנמשכה 22 שנים, באמירה האדישה של 'הכר נא הכתונת בנך היא אם לא'. אז מהם לומד רשב"ג הלכות בין אדם לחבירו? אולי השקר הזה ממשיך התנהגות פסולה ובאמת הנזק שבשקר גדול על המריבה שתצא מאמירת האמת?
2. אם כבר מביאים את אברהם ושרה, והשינוי ששינה הקב"ה מ 'ואדוני זקן' ל 'ואני זקנתי' – אז למה לא ללמוד מהם קודם? הרי אברהם ושרה היו אנשי חסד למופת, ולא פגעו באיש. הכניסו אורחים והיוו מופת ודוגמה ליחסים שבין אדם לחברו. ואם כן, אם רשב"ג רוצה ללמוד גם מהאחים – בסדר, אבל למה הוא מביא קודם את האחים ואחר כך את אברהם?
3. גם אם נאמר שאין חשיבות לסדר שבו מובאים הדברים, רשב"ג משתמש במילה "וכן" על מנת להשוות את השינוי של אברהם ושרה, לשינוי של האחים. והיכן המקום להשוואה זו? הרי כאמור, האחים לא התקרבו לרמת היחסים שבין אדם לחבירו למדרגת אברהם ושרה, והשינוי מאדוני זקן לאני זקנתי אינו כה משמעותי כמו שקר של צוואה של מת שלא הייתה ולא נבראה?
4. המקרה של אברהם ושרה קשה כשלעצמו – אם הקב"ה שינה את דברי שרה כדי שלא יהיה ריב והקפדה בין אברהם לשרה – הרי שהשינוי לא עזר במאומה, שהרי אברהם הקפיד על שרה בעניין הצחוק (בראשית יח):
(יג) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:
(יד) הֲיִפָּלֵא מֵיְדֹוָד דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: (טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:
ואם כן מה עזר השינוי של 'ואדוני זקן' ל 'ואני זקנתי'? הרי בכל מקרה, נראה כאילו הקב"ה גרם לאברהם להקפיד על שרה?
גם אם נקבל את ההוכחות עם הקשיים שהצגנו, לכך שגדול השלום מהאמת, יש להבין מדוע זה כך? וזו בעצם נקודת המפתח להבנת כל העניין ועל פיה נמצא מענה גם לכל הקושיות.
ערך האמת וערך השלום
הערך של האמת, משמעותו הכרה בדברים כפי שהם. אולם, פעמים רבות, התמונה שאנו מקבלים מהעובדות שלכאורה מוצגות בפנינו בעולם הזה איננה האמת האבסולוטית. העולם הזה קרוי גם עולם השקר, והעולם הבא קרוי עולם האמת. בעולם הזה, דברים אינם תמיד בהכרח מוצגים על ידי המציאות כפי שהם באמת האבסולוטית. העולם הזה, עולם השקר, הוא לבוש וצורת הצגה מסוימת של העולם האמיתי, שבו יושב הקב"ה ומנהיג את המציאות.
לא תמיד אנו, בני האדם, יודעים לפרש נכון את המצג הזה. ולכן, ישנם מצבים שבהם פרשנות מוטעית של המציאות, עלולה לגרום לקבלת החלטות שגויות או לחיים תחת רושם מוטעה. ואולם, לעיתים מזדמן לאדם מוצא, ויש פתח שדרכו ניתן להסתכל כלפי האמת האבסולוטית ולהבין מה באמת נכון ומה באמת קורה.
כשמנסים לפרש את מצג המציאות כאמת, כשלמעשה הפרשנות מוטעית, והאמת האמיתית נמצאת במקום אחר, בפרשנות אחרת, אזי יש מקום לומר שכדי לחשוף את המציאות האמיתית, ניתן לשקר, בבחינת הפוך על הפוך. שהרי אם חקר האמת הוביל לפרשנות מוטעית לגבי המציאות האמיתית, אזי שקר נוסף לא יגרע, אלא רק יעזור, אם התוצאה תהיה הגעה לאמת האבסולוטית, לפרשנות הנכונה למצג של המציאות.
אם אמירת האמת כפי שהיא נגלית במציאות הפשוטה, תוביל למריבה בין אדם לחבירו, הרי שהתוצאה תהיה השקפה לא נכונה על המציאות, שהרי כדברי בעל התניא (פרק לב), עם ישראל הנו נשמה אחת רק שהגופות מחולקים, ואם כן, פשוט הוא שכל איש מישראל צריך לאהוב את חבירו כשם האדם אוהב גם את יד ימינו וגם את יד שמאלו, ואילו חתכה יד ימין את יד שמאל בסכין, היעלה על הדעת שיד שמאל תחזיר ליד ימין? הרי מדובר באותה ישות. ולכן, מותר לשקר מפני השלום, כי השקר יוביל לשלום שהוא ההשקפה והתוצאה הנכונה בין אדם לחבירו, המשקפת את האמת האבסולוטית.
אולם, המפתח להבנת דברי רשב"ג הנו שהערך של השלום מבטא לא רק את השלום הפשוט במציאות בין אדם לחבירו, אלא את השלום בין העולמות. הערך של השלום מבטא את השוויון שצריך להיות בהשקפה ובהכרה של האדם, בין עולם האמת וההנהגה האמיתית של הקב"ה את העולם, לבין תפיסת האדם את המציאות. בין האמת האבסולוטית למצג שלה בעולם הזה. הערך של השוויון הזה, טוען רשב"ג בפשטות, עולה על הערך של האמת כשהפרשנות של המציאות מוטעית, ואינה תואמת בין עולם שלמטה לעולם שלמעלה.
פרשת סוטה
דוגמה לפרשנות זו של ערך השלום ניתן למצוא בפרשת סוטה. מצאנו במדרש (דברים רבה (וילנא) פרשה ה ד"ה טו ד"א וקראת):
א"ר עקיבא תדע לך כמה גדול הוא כחו של שלום שאמר הקב"ה בשעה שאדם מקנא לאשתו השם הקדוש הנכתב בקדושה ימחה על המים כדי להטיל שלום בין סוטה לבעלה.
ויש לשאול על דברי רבי עקיבא: כיצד ניתן לומר שגדול כוח השלום כראיה מפרשת סוטה? הרי ייתכן שתוצאות שתיית מי המרים המאררים תוביל לפירוד בין האדם לאישתו הסוטה, אם היא כשלה במבחן שתיית המים המרים המאררים. ובמצב זה התוצאה אינה שלום אלא מלחמה ופירוד וסיום היחסים שבין האדם לסוטה, ואם כן, איזה שלום יש כאן?
אלא, שלדעת רבי עקיבא, פרשת סוטה מתארת מצב של פרשנות מסופקת של המציאות. ישנן עובדות לכאורה, במסגרת תורת הראיות, המצביעות על חשד סביר לכך שהאישה זינתה. ולכן מבחינת דיני הראיות, האישה נאסרת לבעלה מחמת הספק. אולם, מצד שני, ייתכן שהעובדות החלשות מטעות, ובאמת אין לאסור את האישה על בעלה, ואולי רק להוכיח אותה על התנהגות בלתי הולמת. במקרה זה, נתנה התורה דרך לברר מהי באמת המציאות האבסולוטית, על ידי שתיית מי המרים המאררים.
פרשת סוטה עושה שלום בין הפרשנות של המציאות לבין המציאות האבסולוטית על ידי חשיפת המציאות האבסולוטית, וממילא מתן הפרשנות הנכונה והגעה אל האמת הנכונה בהכרה של האדם. וזהו כוחו של השלום והערך של השלום. השלום מבטא את הגישור בין המציאות הנעלמת למציאות האבסולוטית.
פרשת אחי יוסף
מיד בצמוד לדברי רבי עקיבא, מוצאים אנו במדרש את דברי ריש לקיש:
אמר ר"ל גדול הוא השלום שאמר הכתוב דברים של בדאי ליתן שלום בין יוסף לאחיו, בשעה שמת אביהן היו מתיראין שלא ינקום להן ומה אמרו לו (בראשית נ) אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף
ואם כן גם פרשת יוסף והאחים והשקר שנעשה שם, יש בו יותר מהשכנת שלום בין יוסף לאחיו בדרכי מרמה. יש בה בפרשה זו גם מימד של חשיפת המציאות האמיתית, הנעלמת, שהתפרשה בתחילה לא כפי שהייתה באמת. דברי רשב"ג שהבאנו בפתיחת הדברים ממדרש תנחומא מופיעים גם במדרש רבה, הוצאת וילנא, פרשה ק אות ח, עם תוספת קטנה המאירה את הפתח לעניין:
"ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה וגו', תני ר' שמעון בן גמליאל אומר גדול השלום שאף השבטים דברו דברים בדוים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים, הה"ד ויצוו אל יוסף לאמר וגו' והיכן צוה לא מצינו שצוה, כה תאמרו אל יוסף וגו', אמר כך אחי חושדין אותי, וילכו גם אחיו, אמרו ליה חד בעית לך לעבדא הא כולנא לך לעבדין".
מצאנו כאן את התוספת: " אמר כך אחי חושדין אותי, וילכו גם אחיו, אמרו ליה חד בעית לך לעבדא הא כולנא לך לעבדין". מה פירושה של תוספת זו? מפרש הידי משה:
אמר כך אחי חושדים אותי: פירוש שהבין שלא צווה זה אביו, דאילו אביו צווה לדידיה הוי אמר... לכך בכה (וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו) דומיא דבכיית כהן גדול כשהיו משביעין אותו שלא יעשה כדקך הצדוקים כדאיתא ביומא. חד בעית לך לעבדא הא כולנא לך לעבדי – ואין לך להרע יותר.
רבים שואלים כיצד ומדוע לא שלח יוסף ליעקב שום הודעה על היותו בחיים ובמצרים במשך כל אותם שנים עד התגלותו לאחים. מי שקורא את המקרא לבד, מבין את מטרתו של יוסף. יוסף רצה לבודד את בנימין על מנת לבחון את האחווה וההגנה שנתנו בני לאה והשפחות לבני רחל. יוסף רצה לגרום לאחים לחזור בתשובה ולהחזיר את הערך של האחווה והאחדות בין האחים. ולכן רק כאשר האחווה הופגנה על ידי האחים בדברי יהודה – כולנו לך לעבדים, התגלה יוסף לאחיו. רק אז הושגה מטרתו האמיתית בכל ההתחזות – להביא לחידוש האחווה בין האחים.
יוסף הבין מיד כי מדובר בשקר, וכי יעקב לא ציווה דבר מכל זה, אבל הדבר המשמעותי הנו שהאחים, כחלק מהשקר של צוואת יעקב "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" חשפו את הכרתם בכך שכל המהלך שעשה יוסף היה כדי להביא לאחווה, וממילא כאשר המהלך הזה הושג – אין יותר מקום לשנאה בין האחים. ואין עוד מקום לנקמה.
ההתנכרות של יוסף לאחים מרגע שהגיעו למצרים לא הייתה אלא מצג שווא, בעוד המציאות האמיתית הייתה שהדבר נעשה מתוך רצון להביא על ידי כך לבידודו של בנימין וחשיפת האחווה בין האחים.
לדעת הידי משה, השקר של צוואת יעקב הווה רק הקדמה וחיבור לעניין העבדים שהזכיר ליוסף את האחווה, וכי מטרתו הושגה, וממילא יוסף צריך לנהוג בהתאם למציאות האמיתית, ולא בהתאם למציאות המדומה שהוא עצמו יצר למטרה נסתרת.
תשובתו של אוה"ח הקדוש לשאלה שהבאנו קודם היא באותו אופן, רק בממדים היסטוריים יותר:
"ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר: 'לו' והכוונה בזו שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו 'ישיב לנו את כל הרעה' והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם, ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות והצרות בעד חטא זה, כאמרם ז"ל גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם"
גם כאן מדובר בהבנה של המציאות האמיתית ההיסטורית ובהשלכה של הדברים שקרו ובמשמעותם האמיתית.
ולכן פותח רשב"ג בדוגמה של האחים. נכון, האחים עשו דברים שאינם מהווים דוגמה להתנהגות בין אדם לחבירו. אבל האחים הם דוגמה מצוינת לאנשים שעברו תהליכים של התפכחות מהמציאות המדומה ומהמצג המוטעה של מקריות, למצב של הכרה בתהליכים העמוקים ביותר המתרחשים מתחת לפני השטח, ובעולם האמת, ובנהגת הקב"ה את המציאות.
זה התחיל באמירה "אבל אשמים אנחנו" – בה קישרו האחים לראשונה התרחשויות שנראות מקריות למהלכים מהותיים ומשמעותיים שהתרחשו מתחת לפני השטח, המשיך ב "האלוקים מצא את עוון עבדך" על מציאת הגביע באמתחת בנימין, והסתיים ב"הננו לך לעבדים – אין לך להרע יותר". ההשוואה בין עולמות אילו הוא המשמעות האמיתית של ערך השלום, ולכן דווקא מהם נלמד ראשונים על ערך השלום ושהוא גדול מערך של אמת מזויפת שאינה אלא מצג שווא ופרשנות מוטעית של המציאות האמיתית.
פרשת אברהם ושרה
גם בפרשת אברהם ושרה ישנו תהליך כזה: הרמב"ן מקשה שם (בראשית יח, טו'):
(טו) ותכחש שרה לאמר - אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים. והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנראים כאנשים באו אל אברהם, והוא בחכמתו הכיר בהם, ובשר אותו שוב אשוב אליך ולשרה בן, ושרה שומעת, ולא ידעה כי מלאכי עליון הם, כענין באשת מנוח (שופטים יג ו) . ואולי לא ראתה אותם כלל:
...
והנה אברהם אמר אליה למה צחקת היפלא מה' דבר, ולא פירש אליה כי השם גילה אליו סודה, והיא מפני יראתו של אברהם תכחש, כי חשבה שאברהם בהכרת פניה יאמר כן, או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר ולא שמחה, והוא אמר לא כי צחקת - אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן, ושתקה ולא ענתה אותו דבר.
לפי הרמב"ן, המטרה שלשמה אמר הקב"ה לאברהם "למה צחקה שרה" לא הייתה כדי שאברהם יקפיד על שרה ותיווצר מריבה. השינוי בין 'ואדוני זקן' ל 'ואני זקנתי' הוא שולי כאן. המטרה הייתה להביא את שרה למצב של התפכחות והכרה נכונה במציאות, לפיה שלושת האנשים בישרו על דבר שבאמת עומד לקרות, והם מלאכים. שרה "פספסה" את המסר, והקב"ה ביקש מאברהם להבהיר לשרה את המסר האמיתי שנמסר לה משמים. הרי לנו שגם כאן, יש מאותו עניין של ערך השלום במשמעות העמוקה שהוא מקבל אצל האחים.
יוסף הצדיק ואברהם הנביא – הם בבחינת סוד ה' ליריאיו. הם שותפים לתכניות האלוקיות. יוסף דואג מאחורי הקלעים להחזיר את האחדות שנפגמה, תוך הקרבה אישית עצומה, ואברהם דואג לעדכן את שרה בראיה נכונה של ההווה והעתיד. המכנה המשותף הוא אחד: אין שלום לרשעים. השלום נמצא אצל הצדיקים. הצדיקים יודעים להכיר במציאות כפי שהיא באמת מנוהלת בעולמות העליונים, ומכוונים את מהלכיהם במציאות מתוך ראיה זו.
מי שסובב את הצדיק כשרה אימנו ואחי יוסף, יכול להיחשף לראיה זו ואז לפעול לפיה. זהו האידיאל של השלום, שלעתים דורש להשתמש בשקר כדי לצאת מפרשנות שקרית, או בלתי נכונה של המציאות, בבחינת הפוך על הפוך, ולהגיע להבנה העמוקה של התהליכים המתרחשים מתחת לפני השטח, ובכך להפוך לשותף בהגשמתם ובעשייתם.
