ענייני גרות וגיור
על רקע המחלוקת על כשרות גיוריו
של בית הדין של הרב דרוקמן
בחודשים האחרונים קראנו בעלוני השבת על מחאת הרבנים הציוניים כנגד בית הדין שהפקיע את גיוריו של בית הדין של הרב דרוקמן. לרבים בציבור נדמה היה כי מדובר בתופעה חסרת תקדים בה מבטל בית דין אחד את גיוריו של בית דין אחר באופן קטגורי וגורף, וייחסו את העניין לשיקולים פוליטיים ו/או מגזריים.
באופן כללי, רוב האנשים אינם חשופים לנושא של גיור והיחס הרצוי לכל העניין. עבור רובינו, עניין הגרים קשור לסוגיות של ייחוס, ובעיקר לפחד מהשתרבבות אלה שאינם יהודיים לתוך העם היהודי באופן שיגרום לקטיעת השושלת היהודית. יחס זה נובע מהיכרות כללית בלבד עם העניין, ומשווה לו קונוטציה שלילית ויחס חשדני.
ברצוני לגעת בעניין בכמה נקודות שהם בלב עניין הגיור, כבסיס להתמצאות בתופעות שקורות מסביבנו. נדון בעניין הן באספקטים המחשבתיים, והן באספקטים ההלכתיים.
אספקטים מחשבתיים
ההבדל שבין הגויים לעם ישראל וייחודו של עם ישראל מתואר בספר הכוזרי:
ספר הכוזרי מאמר א אות צה
...ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין האלהי כתרח, אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר, ועוד שהשיג נח בעצמו. והיה הענין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים. ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם ושם היה סגולת נח, מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה, ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום. וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין האלהי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלהי, וזה היה תחלת חול הענין האלהי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים. וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן, אשר שרשו טוב עד שהוציאם פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נוטע ממנו, רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים. ואז היו ראויים להראות האור עליהם וההשגחה ההיא חרבונית, ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים, אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדתם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה ונזהרים באב הממרה בעבור מה שיתערב בו מן הסגולה אשר תראה בבנו או בבן בנו כפי מה שתזדכך הטפה, כמו שאמרנו בתרח וזולתו ממי שלא נדבק בו הענין האלהי אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה, מה שלא היה כן בתולדת כל הנולד מחם ויפת. ונראה כזה בענין הטבעי כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל אך הוא דומה לאבי אביו, ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב ואע"פ שלא נראה להרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם.
ואם כן מהכוזרי למדנו שמי שנמנה על עם ישראל – גם אם איננו שומר תורה ומצוות, ואף אם איננו מאמין באלוקי ישראל – מכל מקום יש לו בסגולה, בגנים, את האמונה הזו, ולכן במורד הדורות תתגלה האמונה שוב. ולכן תורת האמונה היא תורה גזעית, אך לא גזענית...
אבל כדאי לשים לב לדבר מעניין – אברהם אבינו הכיר את האמונה מכוחות עצמו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים:
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו
אברהם אבינו גילה את הקב"ה מעצמו כיון שאביו חינך אותו לעבודת כוכבים. אברהם אפוא, אבי האומה, עבר אף הוא תהליך "גיור" גם אם פורמאלית מדובר קודם מתן תורה ופעולת ה"גיור" הזו אולי נראתה ונעשתה אחרת.
והנה, עד יעקב אבינו – תמיד הייתה נוכחות של מי שאינו בסגולה לצד מי שבסגולה. ליד יצחק היה ישמעאל, וליד יעקב היה עשיו. רק בבניו של יעקב – כולם היו בתוך הסגולה. ומה קורה כשכבר נדמה שהצלחנו לזכך את הגזע בצורה מלאה ולהרחיק את כל היסודות הזרים? באה לה גלות מצרים. מה הקשר? הקשר מופיע בדברי רבי אלעזר במסכת פסחים (פז:)
ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים
כלומר, דווקא כשנוכחות היסודות הזרים ליד עם ישראל פסקה – נעשה מהלך אלוקי להחזיר את הנוכחות הזו בחזרה. יש כאן תופעה הדורשת הסבר, וההסבר בא בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין, שמסביר שעם ישראל, שכל נשמותיו נכחו במעמד הר סיני, שמע בעצמו את מאמר "אנכי ה' אלוקיך" ומאמר זה נתקע בלבו באופן שהוא לא צריך הסברים על כך. והדבר בא גם לידי ביטוי בתכונות האופי: "יעקב איש תם יושב אוהלים" כלומר איש שאמונתו תמימה והוא איננו מרבה בפלפולים, בחקירה ודרישה כדי לאמת את אמונתו, ולקבל על עצמו את עול המצוות, אבל עשיו שואל כיצד מעשרין את המלח, כלומר כיון שאין לו את אותה סגולה עליה דיבר הכוזרי, אין לו את מאמר אנכי עליו דיבר ר' צדוק הכהן מלובלין – הוא נאלץ לשאול ולחקור ולברר כל דבר, ואיננו מקבל שום דבר מאליו.
יתרו בא אל משה, ומחדש לו הצעת ייעול לניהול בתי הדין. הצעה זו מתקבלת ומוישמת. הצעה זו באה ממישהו שבא מבחוץ, אין לו את אותו שכנוע פנימי, והוא מעיז לערער על המוסכמות של המערכת, לחקור ולברר כל דבר עד הסוף ולהציע הצעות ייעול. זהו אופיה של התורה שבעל פה. היא איננה הנחתה מלמעלה אלא עליה לבוא מתוך עבודה קשה של בירור הפרטים הקטנים. ר' עקיבא היה מצאצאיו של יתרו. משה רבינו עולה למרום כפי שמסופר במסכת מנחות (דף כט) ורואה שר' עקיבא דורש כתרי אותיות ומשה רבנו איננו מסוגל להבין מה ר' עקיבא דורש. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו רבי מניין לך? אמר להם הלכה למשה מסיני ונתיישבה דעתו (של משה). כלומר, יש ניגוד בין מי שמדבר עם אלוקים פנים בפנים ומי שבא לעולם התורה והמצוות מתוך עמל ויגיעה. משה מסמל את תורה שבכתב, ר' עקיבא את תורה שבעל פה.
לכן, החשיבות של המצאות הגרים בסביבתו של עם ישראל והליך הגיור, תורמים תרומה משמעותית לשלמותה של התורה כולה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וחשוב על כן לזכור, שגם בתורות ניהול מודרניות, כשבוחנים צוות של אנשים, נהוג לסווג את חבריו לפי פרופיל של PEAI – וגם שם – יש את הפועל העושה את הניתן לו ויש את ה Entrepreneur – היזם, שמקשה על המוסכמות ושובר אותן לטובת התפתחות חדשה והיכולת להישאר רלוונטי גם כשהסביבה משתנית.
מכאן, שאל לנו להירתע מגרים הבאים לתוך עם ישראל, וישנה חשיבות להימצאותם בסביבה, לאורך כל הדורות וגם כעת.
עתה נדון באספקטים ההלכתיים של הוויכוח
וכמובן צרה היריעה מלפרוס את כל הדיון, אבל ברצוני להביא בעיקר את הסברי לשיטת רש"י שלדעתי היא חשובה ביותר לעניין,ונותנת פרופורציות לכל הסיפור.
גירי אריות - כותים
גיור ממניעים שאינם אמונה טהורה ותמימה בבורא עולם, ושאינם מובילים לשמירה מוחלטת על תורה ומצוות אינה תופעה חדשה. במגילת אסתר אנחנו קוראים כל שנה ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם.
סיפור חשוב נוסף הוא סיפורם של השומרונים בספר מלכים פרק י"ז:
(א) בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים: (ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְדֹוָד רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו:
וכתוצאה מהמצב הזה של חוסר יראת אלוקים, מביא הקב"ה על ישראל כיבוש זר המגלה אותם מארץ ישראל:
(ו) בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי:
במקום התושבים שהוגלו מהארץ, מייבא מלך אשור תושבים זרים מבבל וממקומות נוספים ומיישב אותם בארץ:
(כד) וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ:
אבל ארץ ישראל אינה ארץ ככל הארצות:
(כה) וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת יְדֹוָד וַיְשַׁלַּח יְדֹוָד בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהיוּ הֹרְגִים בָּהֶם: (כו) וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ:
ומלך אשור מבין מיד את העניין ומוצא פיתרון יצירתי:
(כז) וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ: (כח) וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת יְדֹוָד:
אולם, הכהן היה שומרוני בעצמו, וכך נוצר מצב חדש שבו:
(כט) וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם: (ל) אֶת יְדֹוָד הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם: עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת יְדֹוָד וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׁם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל:
זה אולי פתר את בעיית האריות, אבל לא את נושא כשרות הגיור, שכן לגבי עם ישראל ועבודת ה' נקבעו כללים ברורים, כפי שמתאר הכתוב:
(לד) וַיִּכְרֹת יְדֹוָד אִתָּם בְּרִית וַיְצַוֵּם לֵאמֹר לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם: (לו) כִּי אִם אֶת יְדֹוָד אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ: (לז) וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל הַיָּמִים וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (לח) וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (לט) כִּי אִם אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיכֶם:
ואם כן במהותו של עם ישראל מצאת אמונת הייחוד, והעבודה לה' בלתו ולא בשיתוף שום אלילות אחרת. אבל אותם שומרונים, כותים:
(מ) וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי אִם כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים: (מא) וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת יְדֹוָד וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה: פ
ובגמרא במסכת יבמות למדו מהסיפור הזה והכלילו אותו לכל גיור שנעשה מחמת אינטרס זר:
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד ב
מתני'. הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה - הרי זה לא יכנוס, ואם כנס - אין מוציאין מידו. הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו, אע"פ שכנס - יוציא.
גמ'. הא גיורת מיהא הויא; ורמינהי: אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה - אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות, ואחד גירי חלומות, ואחד גירי מרדכי ואסתר - אינן גרים, עד שיתגיירו בזמן הזה; בזמן הזה ס"ד? אלא אימא: כבזמן הזה! הא איתמר עלה, א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. אי הכי, לכתחלה נמי! משום דרב אסי, דאמר רב אסי: +משלי ד'+ הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו'.
שיטת רש"י
רש"י פירש "גירי אריות" – כגון כותים, כלומר כל מי שמתגייר מחמת אינטרס כלשהו זולתי הכרה מלאה בריבונו של עולם – נכלל בכלל גרי אריות, והכותים התגיירו מחמת פחד האריות.
שיטת התוספות
התוספות על המקום: כיצד ייתכן שכותים מזוהים על ידי רש"י עם גירי אריות – הרי למסקנת הגמרא כולם גרי אמת הן, אבל בגמרא במסכת בבא קמא(לח:) ישנה מחלוקת אם הכותים גרי אמת הם או לא? ועונה התוספות שלמאן דאמר גויים גמורים הם – הוא סובר שמעולם לא קיבלו עליהם באופן מלא את איחוד האל – גם לא כשנתגיירו ולכן הם גויים גמורים ומי שסובר שהם גירי אמת סובר שכשנתגיירו קיבלו עליהם בלב שלם את האמונה בקב"ה אלא שאחר כך חזרו לסורם. וכן כתב הריטב"א.
ושוב שיטת רש"י
מה חושב על זה רש"י? רש"י חושב שאי אפשר לתרץ את הקושיה כמו שתירץ אותה תוספות כיון שהיא נוגדת את פשט הכתוב בספר מלכים. שהרי בספר מלכים כתוב שהכהן השומרוני הורה להם כיצד "להתגייר" ומה ידע להורות להם? כפי אמונתו שהייתה: יראת ה' ועבודת אלילים בהתאם לנהוג בגויים המקומיים. וכך כתב רש"י בספר מלכים:
(לד) אינם יראים את ה' - יראה שלימה כמשפט ישראל ואף על פי שנתגיירו מיראת האריות אין יראתם את ה' יראה שלימה (כמשפט ישראל) כמו שמפרש והולך שאינם עוסקים בתורה ובמצות אשר צוה ה' את בני יעקב ואינם עושים כחקותם וכמשפטם שהי' עליהם לעשות משנתגיירו אלא כמו שהורם הכהן שהי' מן השמרונים שהיו עו"ג:
ולכן אי אפשר לומר שהכהן הביא אותם להתגייר גיור מלא עם אמונה שלמה ואחר כך חזרו לסורם, שהרי אין זה סביר ואין זה מתיישב עם פשט הכתובים.
לכן יש לפרש ששיטת רש"י היא שאין ליצור זיקה בין המניע לגירות לפעולה של הגירות. המניע של הגירות יכול להיות אמונה תמימה והכרה בבורא עולם, ויכול להיות מניע אחר כפחד כבן/בת זוג, כסף, כבוד, מעמד – כלומר באופן ברור גם כשאין כל מרכיב של אמונה שלמה בבורא עולם במעמד הגיור. רש"י מפרש את הגמרא ביבמות כפסק הלכה הקובע כי גם גיור שנעשה מחמת מניע שאינו כולל מרכיב אמונה מלאה ותמימה – נחשב לגיור. הגיור הנו פעולה טכנית שמחילה את עול התורה והמצוות על אדם וגם מאפשרת לו לבוא בקהל עם ישראל, וכל זאת - ללא קשר לאמונתו, מחשבותיו, תפיסות עולמו, וכוונותיו לעתיד. מה שקורה עם הגר לאחר הגיור זוהי כבר שאלה אחרת שמנותקת מכשרותו של הגיור עצמו.
רש"י סובר שגיור הוא פעולה טכנית שנעשית בזמן סינגולארי ומשנעשתה, מדובר ביהודי לכל דבר, ומה שקורה מכאן והלאה צריך נידון כאילו נולד אותו אדם יהודי מראשיתו. הרי שעבד יהודי מראשיתו עבודה זרה – כלום הפקיע מעצמו את היהדות? לא! הוא מומר לעבודה זרה. וכך גם יש להתייחס לעניין הכותים. הכותים התגיירו מחמת פחד ומתוך מציאות של אמונה בשיתוף עבודת אלילים, והגמרא פסקה שבכגון זה – פעולת הגיור נחשבת לתקינה וכשרה. ולכן, כיון שנפסק שגיור מחמת פחד או מניע אחר שאיננו אמוני – גם הוא גיור כשר לחלוטין, אין בכוח האירועים שיבואו להפקיע את יהדותו של המתגייר.
התוספות איננו מקבל את העיקרון שהגירות הינה פעולה סינגולארית, לפחות לא באספקט אחד: עבודה זרה. התוספות מפרשים את דברי הגמרא באופן שמתייחס למניע לגירות, אבל כשמגיע הגר להתגייר, גם כשנעה הדבר מחמת אונס – הגיור חייב לכלול מרכיב של אמונה תמימה ולב שלם באמונה זו וללא מרכיב זה, לא ניתן לבצע גיור. הגיור איננו פעולה טכנית הגוררת אחריה חלות שם יהודי על כל הזכויות והחובות המשתמעות מכך אלא היא מתן הרכה ותוכף הלכתי למה שקורה במוחו וליבו של הגר.
המשותף לשיטת רש"י ותוספות הוא ששניהם מסכימים לכך שפעולת הגירות הנה פעולה סינגולארית בזמן, ואין אפשרות להפקיע אותה לאחר מכן אם משתנית התנהגותו של הגר. אולם, יש ראשונים ואחרונים הסבורים שפעולת הגיור ניתנת להפקעה למפרע, אם מתברר שלאחר הגיור אימץ הגר לעצמו אורח חיים מנותק מתורה ומצוות. וכן כתבו המרדכי בפרק החולץ (ז.) ואחיעזר בפירוש שיטת הרמב"ם (ח"ג, סימן סו).
לפי רש"י אין אפשרות מעשית לדעת מה קורה בליבו של הגר ובמחשבותיו, וגם אין לראות בגירות פעולה התלויה בהתנהגות שתבוא לאחר מכן, שהרי יכול הדבר לגרום לנזקים שלא ניתן לתקן אותם, ואין זה סביר שנצטרך לעקוב אחרי כל חיי הגר ואם בשלב מסוים הוא פורק עול – תפקע גירותו למפרע. גם אין זה סביר שנשים גר במצב תודעתי כזה שהוא גרוע הרבה יותר ממצב תודעתי של כל אדם מישראל שאין מעשיו מפקיעים את יהדותו.
חשוב לציין שדרך ארץ קדמה לתורה. לא משנה אם הביקורת על הרב דרוקמן הייתה צודקת או לא, וכפי שנראה יש בהחלט בסיס מוצק למחלוקת סביב העניין, הן בפן ההלכתי,והן בפן המחשבתי. אולם, כל ביקורת ראוי לה שתיעשה בדרך ארץ. דברי חכמים בנחת נשמעים, גם אם מדובר בדברים חשובים מאוד. מחלוקות בין תלמידי חכמים צריכות להרבות שלום בעולם, ונסיים בדברי הרב קוק על העניין:
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א
אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר +ישעיהו נ"ד+ וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. +תהלים קי"ט+ שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול +תהלים קכ"ב+ יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך +תהלים קכ"ב+ למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך +תהלים קכ"ב+ למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך +תהלים כ"ט+ ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
ואומר הרב קוק:
"יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות, א"כ כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי תואר של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו. ואדרבא, העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמיתית לכל צדדיה יראו שרק ל ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות וכל המקצועות החלוקות, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק ודעת ה', יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. על כן תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, מה שהם מרחיבים, מבארים, ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק עניינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר וכל בניך לימודי ה' – כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ה'".
