ראש השנה תש"פ

אנו מצויים בתקופת בחירות, וכל נבחר ציבור, וכל ראש מפלגה, מבטיח לנו שטובת ישראל לפני הכל או שרק בראשותו יהיה טוב לעם ישראל. למי להאמין? ומהו היחס הנכון בין אגו לבין דאגה לכלל ישראל? את זה אני מציע לפוליטיקאים של ימינו ולנו ללמוד מראש השנה.

בראש השנה, אנחנו רגילים לדבר על האידיאה של המלכת הקב"ה בעולם. לא מקובל אצלנו לבקש בראש השנה סליחה על חטאינו למרות שזה יום דין, מכיוון שזה לא נראה לערב את פתרון הבעיות האישיות שלנו באידיאה הנשגבה של המלכת הקב"ה בעולם. ביום הזה אנחנו אמורים לכאורה להתמקד באידיאה ולדאוג "לטובת עם ישראל" ו "לטובת הקב"ה" ולהניח בצד את שיקולינו האישיים לחלוטין.

אמנם, מתברר לנו מהמקורות שאין הדבר לגמרי מדויק.

הגמרא במסכת ברכות, שואלת: הני תשע דר"ה כנגד מי? כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה, דאמר מר: בר"ה נפקדה שרה רחל וחנה.

המספר תשע גם מופיע בראש השנה בתקיעות השופר: אנחנו תוקעים שלוש תקיעות של שלוש: פשוטה  לפניה ופשוטה לאחריה והתקיעה האמצעית היא או שברים או תרועה או שברים תרועה (שנחשבת כתקיעה אחת).

מהו הקשר בין תשע הברכות בעמידה של ראש השנה, לתשע התקיעות, ומדוע הדבר קשור לחנה?

הרב קוק מסביר שביהדות, עניין ציבורי מתחיל בעשרה, ולכן תשע הוא המספר המקסימאלי המתייחס לפרט. ואם כן, המספר תשע מבטא את עוצם ההשגחה הפרטית שיש על האדם מאת הקב"ה. לכן, אומר הרב קוק, שחנה הזכירה תשע פעמים את שם ה' בתפילתה, להראות עד כמה היא נסמכת על ההשגחה הפרטית של הקב"ה שיעשה לה נס ויפתח את רחמה.

בראש השנה כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון – אחד אחד נספרים, להראות שוב את עוצם ההשגחה הפרטית, שהקב"ה משגיח על כל בריה ובריה ולא רק על המין האנושי ככלל. לכן יש תשע ברכות בעמידה של ראש השנה, ותשע תקיעות – שכן עצם המלכת הקב"ה בעולם היא על ידי שאנחנו מודים ומכריזים שהקב"ה משגיח בפרטיות על כל בריה ובריה – דבר שאין אף מלך אחר שמסוגל לעשות על נתיניו – רק בורא עולם.

במקום אחר במסכת ברכות, אמרו: וחנה היא מדברת על לבה – מהו על ליבה – על עסקי ליבה. אמרה: כל מה שבראת באישה לא בראת דבר אחד לבטלה, על ליבי לא להניק בהם – תן לי בן ואניק בהם.

וזה מורה לנו הוראה מעשית, שכל אחד ואחד צריך לשאול את עצמו בראש השנה מהו תפקידו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו באשר הוא עמל כל ימי חיו. ומזה ימצא מה לבקש מאת הקב"ה שיאפשר לו לקיים את ייעודו וזוהי ההמלכה של הקב"ה בעולם, שעל ידי שמבקש דברים הנדרשים לקיום ייעודו בעולם, מכיר בהשגחת הקב"ה על כל בריה ובריה, וממילא ממליך את הקב"ה על כל העולם כולו.

נתבונן כל אחד ואחת אפוא על סביבתנו ועל תפקידינו בעולם – הורים, ילדים, שכנים, במקום העבודה, ונבקש מאת הקב"ה שייתן לנו את האמצעים לקיים את תפקידנו בעולם הזה, מתוך הכרה בהשגחה הפרטית, ובזה אנחנו ממליכים את הקב"ה בעולמו בתפילות ובתקיעת השופר הסובבים סביב המספר תשע המורה את עוצם ההשגחה הפרטית של הקב"ה.

ובאשר לנבחרי הציבור שלנו - נבקש מהם ענווה והבנה שהם לא כאן כדי לשרת את עצמם אלא את עם ישראל, ועליהם להבין שכל המהלכים מושגחים ומונהגים מאת הקב"ה ולא מסתרי ליבם ואשר על כן מוצע להם לפעול באמת באופן שמשמקף את טובת העם והארץ

שנזכה לשנה טובה ומבורכת

בס"ד, ראש השנה התשע"ט

והעברת שופר תרועה

בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקצ סעיף א נאמר:

כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר"ה, תשע; לפי שנאמר: תרועה (א) ביובל ובר"ה ג' פעמים, וכל תרועה (ב) פשוטה לפניה (ג) ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות (ד) של חדש השביעי אחד הן, בין בר"ה בין ביוה"כ של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם: תר"ת, תר"ת, תר"ת.

והנה המקור לכך הוא בתלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לג עמוד ב

משנה. סדר תקיעות: שלש של שלש שלש. שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות. תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים - אין בידו אלא אחת. מי שבירך ואחר כך נתמנה לו שופר - תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. כשם ששליח צבור חייב - כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר: שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

גמרא. והתניא: שיעור תקיעה כתרועה! - אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי. תנא ברא - קא חשיב חד בבא, ותו לא. שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים! - אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל.

תנו רבנן: מנין שבשופר - תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, אין לי אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר בחדש השביעי, שאין תלמוד לומר בחדש השביעי, ומה תלמוד לומר בחדש השביעי - שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה. ומנין שפשוטה לפניה - תלמוד לומר והעברת שופר תרועה. ומנין שפשוטה לאחריה - תלמוד לומר תעבירו שופר.

נמצאנו למדים שישנם שלושה סוגים של תקיעת שופר: פשוטה, שברים, תרועה. ומחמת הספק לגבי "תרועה" = יבבה האמורה בתורה, תוקעים תשר"ת, תש"ת, ותר"ת. ואם כן צריך לשאול מדוע תוקעים תש"ת ותר"ת ולא מסתפקים בתשר"ת – הלא מחמת הספק די היה לתקוע תשר"ת ועל כך עונה המשנה ברורה שאילו היינו תוקעים רק תשר"ת יש תקיעה באמצע שמפסיקה בין הפשוטה לפניה ופשוטה אחריה, ואם היינו תוקעים רק תש"ת ותר"ת, לא היינו יוצאים ידי הספק של אולי יבבה היא גם שברים וגם תרועה.

ויש לשאול כאן שתי שאלות:

האחת – מה המקום של יבבה –בין שמתפרשת כגניחה או כיללה – לראש השנה, שבו "הולכים ואוכלים ושותים ושמחים" – הרי מדובר בהמלכת הקב"ה, וזה אמור להיות טקס שמח וחגיגי?

שנייה – לכאורה, אם תרועה היא יבבה וזה מה שנדרש בראש השנה, היה די לתקוע את התרועה או השברים או השילוב שלהם, אבל למשנה היה פשוט שיש לתקוע גם פשוטה לפניה ואחריה והיא חיפשה לכך אסמכתא אבל הטעם לא מובן. מדוע צריך להקיף את התרועה בתקיעות פשוטות?

שלושת סוגי התקיעות הללו מבטאות מצבים שונים בנפשו של האדם:

הגניחה – שאנחנו מזהים עם "שברים" – מסמלים את הכאב שבא מתוך הלב, כמו שכתב רש"י במסכת ראש השנה: "גנוחי גנח: כאדם הגונח מליבו, כדרך החולים מאריכין בנגיחותיהן).

היללה – שאנחנו מזהים עם "תרועה" – מסמלת את הבכי והאבל, קולות קצרים סמוכין זה לזה.

התקיעה הפשוטה – מסמלת אפוא את המצב הטבעי ההרמוני שאינו מבטא מצוקה או בעיה אלא זרימה טבעית עם שטף החיים.

ומכאן נבין את המשמעות של התקיעות:  המלכת הקב"ה היא אכן אירוע משמח, חגיגי, וטקסי. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהמלכה משמעותה בצד השני גם "שעבוד". האדם ממליך את הקב"ה אבל בעצם ההמלכה מאבד את "חירותו" לעשות ככל העולה על רוחו, מאבד את חיי ההפקרות שיכלו להתקיים אם לא הייתה תורה ולא היה מלך עלינו.

מזווית הסתכלות אחרת, לא ניתן באמת להמליך את הקב"ה על האדם ועל העולם, אם האדם אינו מוכן לוותר על חיי ההפקרות, על הרצון לעשות מה שבא לו, על תאוותיו החומריות שהן חלק ממבנה נפשו של האדם (הנפש היא החלק המחבר בין הנשמה המטה פיסית לגוף הפיסי). ועל כן התורה איננה מתעלמת מהקושי הזה של האדם, ואומרת לאדם: ההמלכה האמתית של הקב"ה בעולם כרוכה בוויתור על חיי הפקרות, בוויתור על חירות מוחלטת, ואת זה אנחנו מביעים באמצעות תקיעות התרועה. יש אנשים שמגיעים לראש השנה לאחר שהצליחו להפנים את העניין, והכאב של הוויתור על התאוות החומריות, על ההפקרות, על החירות האולטימטיבית, נובע ויצא מליבם, ועל כן השברים מבטאים את הכאב הזה.

אבל יש אנשים שמגיעים לראש השנה כשהם לא מבינים עדיין את עומק המשמעות של המלכת הקב"ה בעולם, בין מחמת חוסר הבנתם, ובין מחמת שהם עסוקים בהבלי העולם הזה, בצרכי הפרנסה, ולא היה להם פנאי להבין את עומק המשמעות של המלכת מלך עליהם. לכך באה התרועה, שהיא לא מבטאת את הכאב הבא מבפנים, אלא היא פרסום של הכאב מבחוץ שצריך לחדור אל האדם ולהביא אותו להכרה שהמלכת הקב"ה משמעותה ויתור כנ"ל.

ולכן צריך את שני האלמנטים הללו. נכון שבגמרא נאמר שאנו עושים זאת מספק מה המשמעות האמתית, ואילו היה לנו ברור – לא היינו מבצעים את סוג התקיעה השני. אבל באופן מציאותי יש מקום לשתי סוגי התקעיות הללו.

מדוע צריך פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה? אילו היינו תוקעים רק את התרועה – היינו כביכול נשארים עם המצוקה כמצב שאין לו פתרון, אין לו מנוחה, ולא זה המסר שהתורה רוצה להעביר לעבד ה'. התורה רוצה לומר, שאת הכאב אפשר להעביר – תעבירו שופר. את הכאב בוויתור על חיי שעה, אפשר להקל על ידי התודעה שבכך זוכה האדם לחיי עולם, וגם לחיים שהם הרמוניים יותר עם המציאות הטבעית שבה נברא העולם – הסתכל באורייתא וברא עלמא. התורה היא מבטאת את ההרמוניה הטבעית של האדם עם הטבע, להיות עבד לקב"ה בעולם זהו המצב ההרמוני הנכון שבו צריך האדם לחיות בעולם.

נאמץ אפוא את התובנה הזאת לשנה החדשה, ומתוך השילוב של הכאב שאין התורה מתכחשת אליו, הכרוך בוויתור על חיי שעה והיגררות אחר תאוות העולם וחיים במציאות של הפקרות מוחלטת, לבין ההבנה שהמלכת הקב"ה בעולם משמעותה חיים הרמוניים של האדם עם העולם – נקבל עלינו בשמחה את הקב"ה כמלך על עצמנו ועל העולם כולו, וזו תמצית המהות של המלכת הקב"ה בעולם בראש השנה המתבטאת בסוגי התקיעות ובשילוב שלהן - שברים ותרועה המוקפות בתקיעות פשוטות.