פוסט זה נכתב על בסיס הפוסט של חברי וידידי פיני יפה כאן
"אנחנו רוצים לעשות משהוא שחשוב לנו, לשנות מצב קיים, להגשים חלום. אנו שואפים להיות מאושרים, בטוחים, הורים טובים, בני זוג טובים,להצליח בקריירה שלנו, להיות אנשיםשלמים, סוערים, שלווים,מהנים... כל אחד ועולמו הוא, כל אחד שאיפותיו חלומותיו והחייםשלו שאותם הוא חי באמת כרגע.
וכל פעם כשאנחנו חושבים על השינויים האלה במודע או שלא במודע מופיעים משפטים כאלה:
"...לא טוב לי במצב הנוכחי ולא ברור לי מה באמת אני רוצה..."
"... אני יודע מה אני רוצה לעשות, אבל לא יודע איך להתחיל...."
"... אני יודע איך להתחיל אבל לא בטוח שזה הדבר הנכון..."
"... אני יודע מה לעשות אבל אני לא אצליח כי 'אין לי' כסף/זמן/אנרגיות/יכולת/יש יותר מדי/יש פחות מדי/זה לא אפשרי/זה לא ברור/מה יגידו/מה אני אגיד וכו
במילים אחרות: התמונה שלפני מורכבת מדי מפחידה מדי ולכן אני לא זז!!!
מכונית החיים שלי תקועה במקום מסויים, אני יודע לאן אני רוצה להגיע , אבל אני לא זז, מפחד להכניס להילוך וללחוץ על הגז."
ובהמשך:
"אתה צריך להפעיל את כל הכוח שלך האנרגיות שלך כח הרצון שלך ואולי עוד כלים כדי להתחיל לזוז ואח"כ זה כבר יותר קל ואפשר להגביר..."
פיני מעלה כאן מספר נקודות שברצוני להתייחס אליהן – הן על ידי חיזוק והקבלה והן על ידי הרחבה או צמצום של הדעות שהביע פיני במאמרו. אתייחס לנקודות הבאות:
1. הרצון לשנות מצב קיים ולהגיע למציאות יותר אידיאלית של אנשים שלמים
2. התמודדות מחשבתית עם הקושי בשינוי
3. התמודדות מעשית עם הקושי בשינוי
ברצוני להתייחס לדברים אלו מזווית של יהדות ומחשבת ישראל בכלל, ובתורת החסידות בפרט. עלי לסייג שכשאכתוב "התפיסה היהודית" כוונתי לתפיסה המורכבת מתורות שונות, בעיקר תורות המבוססות על הקבלה והחסידות, אך גם על תורת המוסר. ברור הדבר, שיש שיטות אחרות ביהדות ובתורת המוסר שהדברים הנכתבים כאן אינם תואמים את דרכן.
הדברים שאביא כאן מדברים אמנם על "חטא" ועל "תשובה" או "תיקון" אך אבקש מהקוראים להרחיב את תפיסת המונח "חטא" ולחשוב עליו כ "החטאה" כלומר מעשה שאינו נעשה כחלק מתפיסת חיים נכונה או כחלק ממימוש עצמי נכון של האדם. ומתוך האלגוריה של חטא ותשובה, נוכל להבין גם כיצד נתפסים התהליכים הנפשיים אותם עובר האדם על מנת לממש את עצמו ואת ייעודו בחיים.
הרצון לשנות מצב קיים ולהגיע למציאות יותר אידיאלית
כתב הרב קוק (אורות הקודש, חלק ג' עמוד קמ) בקטע הנקרא "בקשת האני העצמי":
"ואני בתוך הגולה" (יחזקאל א') .... חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איךֳּ" – מפני שלא ידע נפשו, מפני שה "אניות" האמיתית נאבדה ממנו בחטא ההשתחואה לאל זר".
אדם יכול למצוא את עצמו במציאות בה הוא לא חי את החיים שהוא באמת רוצה לחיות, הוא מושפע מחיים ומרצונות של אנשים אחרים, מהתנהגויות של אנשים אחרים, מהסביבה בה הוא חי, והוא מרגיש שמציאות חייו מנותקת מהמהות הפנימית העמוקה שלו. זהו מצב של "חטא" של "החטאה" של עצמו, של פספוס של עצמו, של איזה שהוא אל זר בתוכו (איזהו אל זר שיש בתוכו של אדם – זהו יצר הרע) שמכתיב לו כביכול חיים שאינם חייו, חיים שאין בהם שמחה ואושר. והאני של האדם נמצא בעצם בגלות, במקום לא טבעי, במקום בו קשה לו לבוא לידי ביטוי. והוא לא מסוגל להשיב תשובה ברורה על השאלה: איפה אתה! איפה החיים האמיתיים שאתה רוצה לחיות? שאתה צריך לחיות! ואני כותב "צריך" כיון שבתפיסה היהודית לכל אדם יש ייעוד מיוחד, שהוא רק שלו, אותו הוא אמור למלא בעולם (ועיין עוד בעניין זה בפוסט שפרסמתי בבלוג זה כאן), כמו שכתב הרמח"ל בפתיחה לספר "מסילת ישרים": "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר לאדם מה חובתו בעולמו", כלומר לכל אחד יש חובה מיוחדת "חובתו" ב "עולמו". העבודה היא המכנה המשותף הבסיסי של קיום המצוות הסטנדארטי – המשותף לכל אדם, אבל החסידות כלומר הרמה המוסרית שמעבר לבסיס של העבודה הרגילה – היא כבר מדברת על "חובתו בעולמו" – על חובה ותפקיד מיוחד, על יידוע מיוחד, שרק אותו אדם יכול למלא – וצריך למלא, ושעבורו נשלח אל העולם הזה. האדם ה"חזור בתשובה" – חוזר אפוא למצוא את האני שלו – את הייעוד שלו, את המטרה שלשמה נשלח אל העולם הזה – ולמלא אותו/אותה.
התהליך הטבעי של האדם הוא הרצון לחזור אל עצמו, להגשים את חלומו, למלא את ייעודו. ומכאן נובע הרצון לשנות את מצבו הקיים ולהגיע למצב שהוא יותר טבעי לאדם ויותר מסונכרן עם המהות הפנימית האמיתית שלו.
התמודדות מחשבתית עם הקושי בשינוי
ושוב קטע נוסף מאורות הקודש של הרב קוק (חלק ב' עמוד שיד) "קדושה מחרבת וקדושה בונה" - אחד הקטעים החביבים עלי ומהראשונים שקראתי בכתביו:
"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות. אבל אין לו גם בנינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבנינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק תמיד מעבודתו הזריזה".
השינוי כרוך בהריסה של המבנה הקיים. מבנה של דרכי חשיבה, מבנה של דרכי התנהגות, מבנה של הרגלים ושיטות. בעניין הזה אני מוכרח להזכיר את האבחנה המאלפת של סטיבן קובי בספר "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". הוא מדבר שם על מודל של אחריות. המילה האנגלית לאחריות היא Responsibility – שמורכבת משתי מילים: Response – ability כלומר אחריות משמעותה היכולת לנתק בין גירוי לתגובה אוטומטית ולגרום לכך שהתגובה לגירוי תהיה מושפעת ומעוצבת על ידי סט של ערכים, מצפון, ייעוד וכדומה – המבטאים את הערכים האמיתיים של האדם. ניתוק הקשר האוטומטי הזה – והריסתו על מנת להגדיר מחדש את קשר הגירוי-תגובה בהתאם לערכים יותר אמיתיים של האדם - היא תהליך קשה - לכל אדם. הרס המבנה הקיים דורש מהאדם לצאת מאיזור הנוחות הנוכחי שלו, להגביר ולהביא מתת המודע אל המודע את רצונותיו וערכיו, להשקיע משאבים נפשיים, מחשבתיים, רגשיים, וגם משאבים כלכליים. זה לא כל כך נעים לראות גן נעול, וזה ממש לא נעים להרגיש ולחוש שמבנה שאתה חוסה בצלו (וחי בתוכו) נהרס מבפנים, בתוך האדם, גם אם המטרה היא לבנות עליו מבנה חדש. השינוי הוא אפוא שינוי של מנגנון הגירוי-תגובה בהתאם לערכים יותר אמיתיים, יותר עמוקים של האדם עצמו.
הרב קוק פותח את הקטע הנקרא "קדושה מחרבת וקדושה בונה" בפסקה הבאה:
"יש קדושה בונה ויש קדושה מחרבת. הקדושה הבונה – טובה גלוי, והמחרבת – טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי. המשיג את סוד הקדושה המחרבת – יכול הוא לתקן כמה נשמות, ולפי גודל השגתו – כך גדול הוא כוח תיקונו".
הרב קוק מדבר על כך שהדרך להתמודד עם הקושי שבשינוי הוא להבין שהשינוי וההריסה – מביאים בנין חדש, ולכן אין לראות בהם מהותית הרס וחורבן אלא שלב בתהליך הבניה, שלב לא כל כך נעים אך הכרחי. ומי שמסוגל להכיל את ההריסה, להבין שהזעזועים הפנימיים שהוא עובר הם שלב בתהליך של בניה של משהו חדש ונעלה יותר – הוא מסוגל לשרוד את התהליך ועל ידי זה להגיע לשלב של הבניה, ובכך לתקן את עצמו ואת סביבתו. וכפי גודל כוחו לסבול את השלב של ההריסה – כך יוכל הוא להגיע לתיקון אמיתי יותר, להביא יותר מהעצמיות שלו, מה "אני" האמיתי שלו – לידי ביטוי בחיים המעשיים שלו ושל סביבתו.
מי שנרתע ונשבר מעומס הפחדים – ולא "מתניע את המכונית" ויוצא לדרך – הוא חוסה בצל הבניינים הטבעיים, כמו השפנים (ביטוי השגור בעברית המודרנית לפחדן) – שהסלעים הם להם מחסה. גם כאן יש כאן את אותה אבחנה של מחסה שהאדם לא טרח בו, לא עמל עליו, ולכן המחסה הזה איננו טבעי לאדם, איננו מסוגל באמת להוות מגן מפני כל תופעות החיים. המחסה הזה הוא מחסה שהוא בבחינת "אל זר" – שלא עוצב על ידי האדם בהתאם לערכיו, אלא הוא בנוי לפי איזה דפוסים מקריים הנמצאים בשטח, בסביבה, ומביאים לידי ביטוי ערכים הזרים לאדם והמרחיקים אותו מייעודו האמיתי. אבל האדם – מי שרוצה לחיות נכון – כאדם – ולהתקשר לייעודו ולעצמיותו, ל"אני" האמיתי שלו - צריך להבין את סודה הגנוז של הקדושה המחרבת – ולראות בתוכה את הבנין העתידי – הנעלה יותר, שההריסה היא שלב הרכחי לייסודו, וזה אמור לתת לו כוחות – הן ביציאה לתהליך והן בהתמדה בו.
כמובן שיש גורמים נוספים לעיכובים ולפחדים – אך דרך זו מאירה לנו אולי עוד פן של העניין.
התמודדות מעשית עם הקושי בשינוי
גישה זו – של מה שנקרא בעגה המקצועית שלנו: Brute force – פשוט לקום ולעשות – יש לה מקורות בתורת החסידות, אם כי את המשמעות של הססמה "אחר כך להגביר" – אבאר באופן קצת שונה:
הנה בפתיחה לספר "צדקת הצדיק" של ר' צדוק הכהן מלובלין (וגם מתקשר לפרשיות השבוע):
"ראשית כניסת האדם לעבודת השם – צריך להיות בחיפזון. כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון. ולא פסח דורות (כפי שמבחינה בכך הגמרא במסכת פסחים דף צו עמוד א) – מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזהשהוא מקושר בהם – צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון השם ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל, ואחר כך – שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות".
כלומר, כשאדם חש באותה "מוזה", באותו רצון לשנות דברים – הוא צריך לאחוז ברצון הזה שהבליח אליו מתת התודעה שלו ולצאת לדרך מיד! אותו רצון יחזור מהר מאוד לתת התודעה וייעלם תחת שגרת החיים, תחת ההרגלים והדפוסים הישנים, ומי יודע מתי ישוב לעלות מתת התודעה אל התודעה ויאפשר לאדם הזדמנות נוספת להבין לאן הוא באמת צריך ללכת. רק לאחר שהאדם אוחז באותה הכרה אמיתית שהבליחה מהתת מודע ועושה איתה משהו בפועל – יוצא לדרך, מתחיל לעשות דברים בהתאם לאותה הכרה פנימית – רק אז, אחרי שהוא כבר כברת מה בתוך הדרך – יש לו פנאי ללכת במתינות. ואם כן, מתחילים הכי מהר שאפשר – ואחר כך – מגבירים – במובן זה שאחר כך – יש יותר כוח, יש יותר גבורה – להתמודד ולהתעמת מול הדפוסים הישנים, מול התודעה הישנה. אבל הדרך לעשות זאת היא קודם כל להתחיל ולשנות דברים באופן של "עשה טוב" – של לעשות את הדברים שנראים יותר נכונים. וזה צריך להיעשות בחיפזון. בחסידות – מצרים מבטאת את הגלות, את אותה גלות פנימית של "ואני בתוך הגולה" וכדי לצאת – צריך לצאת מהמצב הזה כמו שבני ישראל יצאו מגלות מצרים – בחיפזון. קודם כל להתניע ולנסוע. ורק אחרי שהרכב כבר בנסיעה – רק אז יש אפשרות לחזור ולהתעמת ולהתמודד בגבורה עם המצב הקיים בדרך של עימות ומחשבה של "סור מרע".
הדברים מקבלים שוב משנה תוקף בדברי האדמו"ר מגור – בעל השפת אמת לפרשת בשלח שנת תרלד:
"דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות – לאשר יצאו בני ישראל בחפזון ממצרים – והיה שלא בהדרגה. ואין זה דבר של קיימא. הוצרכו לשוב. והענין כמו שכתוב – והחיות – רצוא ושוב. על ידי המרוצה מהתלהבות יותר מהכח – על זה צריך להיות מיד בחינת שוב. ועל ידי זה יש לו קיום".
ה"שפת אמת" מדבר על כך שהיציאה הראשונית, "להתניע ולנסוע" – צריכה להיות בחיפזון כמו שכתב ר' צדוק הכהן, אבל היא יציאה שאין לה קיום כי היא לא הדרגתית – היא נעשית בכוח רב, השובר את איזור הנוחות, את ההרגלים הקודמים – בכוח ההתלהבות מהדרך החדשה. ולכן, אחרי שיוצאים בעוצמה לנסיעה – צריך לחזור ולהתבונן בשינוי שעשינו, להפנים אותו, להכיל אותו, ולבסס אותו – על מנת שיהא בר קיימא. ואז להמשיך לנוסע לתחנה הבאה. זוהי המשמעות העמוקה של הציווי שקיבלו בני ישראל כשיצאו ממצרים – לחזור ולחנות לפני מקום הנקרא "פי החירות" – החירות האמיתית, היציבה, מגיעה רק כאשר האדם חוזר ומביט בשינוי שהחל לעשות, מפנים אותו, מכיל אותו ומבסס אותו כחלק מהמנגנון החדש של קשר גירוי – תגובה. רק כאשר האדם מסוגל להתבונן בתהליך שעבר, להתבונן במה שנהרס בתוכו בגבורה – ולא להזדעזע מההרס והחורבן אלא לראות שההרס הביא לבניה של משהו חדש – רק אז הוא מבסס את הבנין החדש ומאפשר לעצמו להמשיך בדרכו – בבחינת "ואחר כך – מגבירים".
לסיכום
המפתח לשינוי בחיים הוא לדעת שהשינוי הוא חלק מתנועה טבעית של הנפש שרוצה להגיע למקום יותר אמיתי. הדרך המחשבתית להתמודדות עם השינוי היא להבין שההריסה של המבנים הקיימים היא שלב הכרחי בבניה של בנין חדש, טוב יותר ואמיתי יותר, שיאפשר לאדם להיות יותר מסונכרן בחייו המעשיים עם הערכים העמוקים שלו. והדרך המעשית להתמודדות עם השינוי היא לעשות את הצעד הראשון בדרך, ואחרי שהתהליך התחיל, ויש תחושה של עצמה ושל היגש בתהליך - לעצור מדי פעם ולהתבונן בשינוי שקרה, ולנסות להכיל אותו ולהתבונן בו ובהשפעתו לטובה על החיים – ורק אז – להמשיך ולנסוע לשינוי הבא.
נסיעה טובה!
