בפרשנו (בהר) אנחנו קוראים על איסור אונאה:
ויקרא פרק כה
(יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו:(טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ:(טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ:(יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם:
והנה איסור האונאה נזכר כאן פעמיים – בפסוק יד' – אל תונו איש את אחיו, ובפסוק יז' שוב: ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך. האם לפנינו שני איסורים שונים או איסור אחד שהכתוב חוזר עליו פעמיים?
לדעת האבן עזרא – מדובר באיסור אחד שהוא איסור אונאת ממון:
(יד) וכן טעם אל תונו . רק כמספר שנים:
(יז) וטעם אל תונו איש את עמיתו - אזהרה למוכר, כי הראשון לקונה. כי אני ה' אלהיכם - ואחר שאני אלהיכם אפרע משניהם מאשר יונה עמיתו.
אבל רש"י על פסוק יד כותב: אל תונו - זו אונאת ממון: ועל פסוק יז כותב:
ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ. ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך:
וכך היא גם שיטת הרמב"ן, ומקורם בגמרא במסכת בבא מציעא:
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב
משנה. כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, שנאמר +שמות כ"ב+ וגר לא תונה ולא תלחצנו.
גמרא.
תנו רבנן: +ויקרא כ"ה+ לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר +ויקרא כ"ה+ וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים +ויקרא כ"ה+ לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים.
הא כיצד?
Ø אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים
Ø אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך,
Ø אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה.
Ø אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב +איוב ד'+ הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד.
Ø אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - ויודע בו שלא מכר מעולם.
Ø רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו +ויקרא כה+ ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך.
ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו.
רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון.
ויש לשים לב למה שקורה בגמרא הזו. כמובן, שניתן לקרוא אותה כסדרה ולראות בה רצף של דרשות נאות לשעת סעודה שלישית, בבחינת שיחת מוסר כזו או אחרת, אבל למעשה יש כאן וויכוח מהותי ויסודי בדבר המהות של איסור אונאת דברים, ויש לדייק בשיטות על מנת להבין לעומק את הנושא.
הגמרא פותחת בהבאת ברייתא המזכירה את המשנה ומצדדת לכאורה בדעתה. במשנה סובר התנא שאונאת דברים שקולה לאונאת ממון: כשם שאונאה במקח – כך אונאה בדברים. גם בעלי הברייתא וגם התנא של המשנה סוברים שיש בכתוב שני איסורים נפרדים – איסור אונאת ממון ואיסור אונאת דברים, והם סוברים שהאיסורים הללו שקולים בחומרתם, אלא שהאפליקציות שונות. באונאת ממון מדובר באפליקציה של מקח וממכר, קרקעות, וענייני כספים, שבהם ניתן לכמת את הנזק הנגרם כתוצאה מהאונאה, ובאונאת דברים מדובר באפליקציות בהן לא ניתן לכמת את הנזק, אבל יש נזק עקיף בהתנהגות כלפי האדם שהוא מושא האונאה.
אבל חשוב לשים לב לכך שהתנא של המשנה מונה שלוש דוגמאות:
1) לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח.
2) אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים
3) אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך
ונשים לב לכך שהדוגמה הראשונה של התנא קרובה יותר לדיני אונאת ממון משתי הדוגמאות האחרות. היא יותר קרובה לגזל זמן שאולי אפילו ניתן במקרים דומים לכמת אותו, מאשר לגרימת צער בדברים כמו בשתי הדוגמאות הראשונות. בכך, מחדד התנא את דעתו שהאיסורים שקולים, ואין האחד חמור מחבירו. בשני המקרים מדובר בהפסד הנגרם לאדם – ואין ליצור פער בין חומרת האיסורים רק בגלל שסוג אחד של אונאה ניתן לכימות וסוג אחר לא.
הברייתא שמביאה הגמרא כבר משנה את הדברים, ואנחנו רואים גישה יותר מתונה, אם כי עדיין ברמה הכללית – סוברת הברייתא כדעת התנא שהאונאות שקולות שכן אין בדבריו כל אמירה מפורשת שאין הדבר כן, אלא בעל הברייתא מתאר את הפסוק הראשון כפסוק שממנו לומדים על האיסור של אונאת ממון, והפסוק האחרון כפסוק שלמלמד על אונאת דברים. אבל בדברי התנא של הברייתא יש כבר שינוי מדעתו של תנא קמא והתקרבות ורמז למה שעתיד להתפתח בהמשך הדיון בגמרא. שהרי התנא של הברייתא הפך את הסדר של הדוגמאות. התנא של הברייתא הביא את שתי הדוגמאות שמצאנו במשנה – השנייה והשלישית בפתח דבריו, הוסיף עליהן עוד כמה דוגמאות, ורק לבסוף הזכיר דוגמאות שקרובות יותר למקח וממכר:
Ø אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה - ויודע בו שלא מכר מעולם.
Ø רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך.
ואם כן, כנראה שהתנא של הברייתא סובר שאכן שני האיסורים שקולים, וכך גם רבי יהודה, אבל הם סוברים שבכל זאת, המהות של אונאת דברים איננה גרימת הפסד שלא ניתן לכמת אותו בכסף באופן ברור אלא יש מהות אחרת של האיסור למרות שהאיסורים שקולים. אונאת ממון עוסקת באיסור לגרימת הפסד ממוני לזולת, בעוד שאונאת דברים עוסקת באיסור לצער את הזולת. וישנו צער שהוא צער שמתבטא באפליקציות ממוניות כגון לא יתלה עיניו על המקח, אבל מהות האיסור איננה בזבוז זמן או משאבים של המוכר באפליקציה שאיננה כמיתה, אלא איסור גרימת צער באפליקציה ממונית.
אבל רבי יוחנן בא ומקצין יותר את התמונה, ומביא בשם רשב"י דעה אחרת הקיימת כבר בתקופת התנאים ולפיה אין איסורי האונאה שקולים כלל וכלל, ויש איסור חמור מחבירו, שהוא איסור אונאת דברים:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול אונאת דברים מאונאת ממון, שזה נאמר בו +ויקרא כה+ ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך. ורבי אלעזר אומר: זה בגופו וזה בממונו.
ודעה נוספת מובאת בגמרא:
רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון.
ואם כן, יש לפנינו מחלוקת תנאים עצומה בין רשב"י לתנא קמא של המשנה בבבא מציעא. לדברי רשב"י אונאת דברים חמורה הרבה יותר מאונאת ממון, שהרי באונאת דברים נאמר ויראת מאלוקיך, כלומר יש כאן אזהרה חמורה שלא נמצאת בפסוק העוסק באונאת ממון.
שיטת רשב"י היא שמבחינת הסברא אין שום הבדל בין האונאות, ושתיהן שקולות. אלא, שאנחנו יכולים ללמוד על הבדלים בחומרת האיסורים לפי החומרה של האזהרות. שהרי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות אבל הבדלים בחומרתם של האיסורים אנו יכולים לדעת דרך חומרתם של העונשים או של האזהרות. ואם כן אומר רשב"י שמבחינת הסברא אכן אין הבדל, אבל דרך האזהרות למדנו שאונאת דברים חמורה יותר.
כבר קראנו לעיל את דברי האבן עזרא, לפיו אין בכלל בפסוקים שקראנו איסור על אונאת דברים, אלא יש איסור אחד למוכר ואיסור שני לקונה. לפי האבן עזרא – שיטת רשב"י איננה מתחילה כלל כיון שגם האיסור שנאמר בו ויראת מאלוקיך הינו איסור הקשור לאונאת ממון ולא לאונאת דברים. ואכן, יש לעיין מהו מקורו של האבן עזרא בפירוש מקורי זה שחורג מכל דעה של הפרשנים האחרים ולכאורה לא מצאנו דעה כזו בגמרא או במשנה?
אבל האמת היא שאם נשים לב לדברי הגמרא – בהחלט ניתן למצוא מקור לשיטת האבן עזרא, שהרי לשיטת רבי אלעזר, יש לנטוש את הדרשה של רשב"י וללמוד על חומרת האיסור מסברא ולא מן הפסוקים. רבי אלעזר מסכים לשיטתו של רשב"י מבחינת חומרתו היתירה של איסור אונאת דברים על פני איסור אונאת ממון אבל הוא לא מסכים לגבי המקור של הדברים. וייתכן, שרבי אלעזר סובר שהפסוקים שבפרשת ויקרא עוסקים אכן כולם רק באונאת ממון, ואין ללמוד מפסוקים אלה דבר לגבי אונאת דברים. וייתכן, שהאבן עזרא סמך על שיטת רבי אלעזר בפרשנותו לפסוקים שבפרשת בהר. שיטה זו מקבלת חיזוק גם מדברי רבי שמואל בר נחמני, שהוא אמורא מהדור השלישי והרביעי, שאף הוא סובר שיש לנטוש את הדרשה העתיקה של רשב"י וללמוד את ההבדל בחומרת האונאות מסברא ולא מהדרשה.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם הלכות מכירה פרק יד מביא שלוש הלכות בעניינינו:
הלכה יב
כשם שהונייה במקח ממכר כך יש הונייה בדברים שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה', זה הוניית דברים.
הלכה יג
כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות יבא וילמוד תורה שניתנה מפי הגבורה, היו חלאים ויסורים באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד.
הלכה יד
היו חמרין מבקשין תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שלא מכר תבואה מעולם, נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים הללו.
והנה בעין משפט על בבא מציעא סימן שהרבמ"ם פוסק כתנא קמא, ויש לעיין בדבר, שהרי הרמב"ם עשה כאן הכלאה בין דברי תנא קמא לדברי הברייתא. מצד אחד ציטט הרמב"ם במדויק את דברי התנא קמא, ואף הביא את ההלכה בהלכות מכירה:
" כשם שהונייה במקח ממכר כך יש הונייה בדברים שנאמר ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה', זה הוניית דברים."
לאמור – האונאות שקולות ומקורן והשראתן באה מגרימת הפסד ממוני יותר מאשר מגרימת צער. אך מאידך הביא הרמב"ם את הסדר של הדוגמאות כמו הסדר בברייתא, לאמור שהמהות היא יותר בגרימת הצער ופחות קשורה לעניין הממוני.
ונראה לעניות דעתי, שהרמב"ם סובר שהמהות של אונאת דברים ואונאת ממון שקולות, אך אינן – לא גרימת חסרון ממוני ולא גרימת צער. המהות של האונאות קיימת ברמה גבוהה יותר, שהממון והצער הן אפליקציות למהות האיסור הקיים ברובד אחר לגמרי. ואת הרובד הזה ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים, ח"ג פל"ד ופל"ה:
[פרק לד]
"ממה שאתה צריך לדעת עוד, כי אין התורה מביטה על הבודד, ולא יהיה הציווי כפי הדבר המועט, אלא כל מה שרצוי להשיגו, השקפה או מדה או מעשה מועיל, אין מביטים בו אלא לדברים שהם הרוב, ואין שמים לב לדבר מועט האירוע, ולא לנזק שיהיה ליחיד מבני אדם בגלל אותה הגזרה וההנהגה התורתית, כי התורה היא דבר אלקי...."
[פרק לה]
"...הקבוצה השלישית כוללת את המצות התלויות בהכשרת המדות, וידוע כי במדות הטובות יהיו תקינים יחסי בני אדם וקבוציהם, אשר זה הכרחי לסדירות מצבי בני אדם... הקבוצה השביעית כוללת דיני ממונות התלויות בעסקי בני אדם זה עם זה, כגון העסקות...והממכר והמקח...".
כלומר, לדעת הרמב"ם עניין המהות של איסורי האונאה נובע מהצורך של התורה לדאוג לחוקים כלליים שיאפשרו לבני אדם לחיות אחד עם השני, וזה דורש מידות טובות וצדק כלכלי. שני איסורי האונאה שקולים הם כפי שסוברים תנא קמא והתנא של הברייתא, ושלא כמחלוקתם – מהות האיסור איננה שונה אלא היא אותה מהות בדיוק, עם שתי אפליקציות – אחת ממונית ואחת מידתית. לכך – מכליא הרמב"ם את שיטותיהם של תנא קמא והתנא של הברייתא ומביא אותם במיקום זה - כדי לשקף את דעתו זו.
דברי הרב קוק
אמנם הרב קוק לא עוסק ישירות בנושא, אבל ראוי להביא את דבריו, בפרט אחרי שראינו את שיטת הרמב"ם. וכך כותב הרב קוק בספר עין אי"ה למסכת שבת, פרק ב אות קס:
"אמר רבא – בשעה שמכניסים את האדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? וכו' הרגשת המכאובים – בין החומריים בין הרוחניים, כמו הפחד, הבושת, היגון וכיוצ"ב, הם תלויים בכמה שהם מפריעים את הסדר הנאות, הגופני או הנפשי או שניהם ביחד. שיטת העצבים בטבעה הוכנה להרגשות נאותות לאריגתה, והרגשה הפוכה מסדריה, מולדת המכאוב לפי ערך ההיפוך. האלקים עשה את האדם ישר, והנפש מוכנת להרגשות מתאימות לתכונתה, בטחון, כבוד, שמחה,ף והרגשות הללו הן באות ע"פ סדריה הישרים, והפיכת הסדרים מולידה אותו הרעל והמרירות, החשכה והאומללה, שמצטיירת בנפש ההולכת קדורנית.... והנה האדם הוא נכנס בעצמו בתוך הדין, לחוש ולהרגיש איך רע ומר עזבו את ד', איך רעה ומדקירה היא כל פעולה מעוקלת הבאה מתגרת יד הטיית המשפט הראוי, מכל חיוב תורה, חוק ומוסר...."
כלומר, הרב קוק מפריט את הגישה של הרמב"ם. הרמב"ם כתב במורה הנבוכים שהתורה לא קובעת חוקים לפי צרכי היחיד אלא לפי צרכי החברה, והמטרה היא שתתקיים חברה אנושית על מנת שהראויים לכך יוכלו לפנות את זמנם לעיסוק במושכלות. הרב קוק מפריט את הגישה הזאת וטוען שהתורה וכל החוקים – הן החוקים הממוניים, והן החוקים המוסריים – כולם בנויים ומעוצבים בהתאמה למערכת העצבית של האדם, לתכונות הנפש שלו, באופן שכאשר העולם והאנשים החיים בו נוהגים לפי החוקיות הזו – נפשו של האדם בריאה והוא יכול להתעלות מעלה מעלה, ואילו כל חריגה מהחוקיות הפיסית, הכלכלית, והמוסרית – מתנגשת עם האופן העמוק ביותר שבו בנויה נפש האדם – וגורמת לו לאבד את חיוניותו.
ואם כן, גם לפי הרב קוק – ייתכן שיש לראות באיסורי האונאה כאיסורים שקולים, שהרי המהות של האיסור איננה גזל כלכלי או גרימת צער אלא המהות של האיסור היא שלא לגרום לאדם חריגה מתכונות נפשו הטבעית, ולזה יש אפליקציות ממוניות ואפליקציות מדתיות. הרמב"ם קבע שיש מהות משותפת ברמת הכלל והציבור. הרב קוק כתב שהמהות מתקיימת בנפשו של הפרט.
בסופו של יום, אנו מצויים בימי ספירת העומר, ומבכים על מותם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. וזה צריך להזכיר לנו שעלינו להיזהר עד כמה שאפשר באיסורי האונאה השונים, ולחשוש גם לדעתו של רשב"י לפיה אונאת דברים חמורה הרבה יותר מאונאת ממון, וכל זאת על מנת לחיות חיים מתוקנים הן ברמת הכלל, והן ברמת הפרט.
